ק.ל.ע קרן השתלמות

1

    

בתי הדין לעבודה 

בית הדין האזורי לעבודה – חיפה	עב 003130/04 באיחוד  עם עב 001086/05  ועב 001130/05
בפני:	כב’ השופטת אביטל רימון-קפלן		02/02/2006

בעניין:	ק.ל.ע קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע”מ  ע”י ב”כ עו”ד גלעד בכר	התובעת
	נ  ג  ד
	מועצה מקומית ג’ת ע”י ב”כ עו”ד חוסאם אבו פול	הנתבעת

פסק דין

1. בפנינו תביעותיה של התובעת, קרן השתלמות לעובדים סוציאליים (להלן – התובעת), כנגד המועצה המקומית ג’ת (להלן – הנתבעת), לתשלום הפרשות וניכויים בגין עובדים סוציאליים המועסקים על ידי הנתבעת לתקופה שעד לחודש מרץ 2005, על פי הפירוט שלהלן:

בתיק עב 3130/04 תביעה בגין אי העברת ניכויים והפרשות לחודשים מאי עד יולי 2002 וינואר עד יולי 2003, כמו גם תביעה לתשלום ריבית פיגורים בגין העברת תשלומי החודשים ספטמבר 2001 עד דצמבר 2001 ויוני 2002 עד דצמבר 2002.

בתיק עב 1086/05 תביעה בגין אי העברת ניכויים והפרשות לחודשים אוגוסט 2003 עד מאי 2004.

בתיק עב 1130/05 תביעה בגין אי העברת ניכויים והפרשות בגין החודשים יוני 2004 עד מרץ 2005.

2. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בשלושת התביעות דלעיל, כך שסך החוב בגין התקופה שמחודש מאי 2002 ועד לחודש מרץ 2005, יידון במאוחד.

3. זאת ועוד, בהמשך לפירוט ולרשימות שהועברו בין הצדדים, הגיעו הצדדים להסכמה לפיה קרן החוב בגין התקופה נשוא התביעה כולל חודש אפריל 2005 עומדת על סך של 76,120 ₪ וכי סכום זה ישולם לנתבעת בצירוף ריבית חשב כללי מיום הגשת התביעות ועד למועד התשלום בפעל.

לנוכח המחלוקת בין הצדדים באשר לזכאות התובעת לפיצויי הלנה בגין התשלומים שלא הועברו במועדם, הוסכם בין הצדדים כי יינתן תוקף של פסק דין חלקי להסכמה אליה הגיעו כאמור לעיל, וכי התיק ייקבע להמשך הוכחות בשאלת הזכאות לפיצויי הלנה.

זאת ועוד, הוסכם בין הצדדים כי ככל שייפסק בפסק דין סופי כי התובעת זכאית לפיצויי הלנה, יופחת סכום ריבית כאמור לעיל, מתוך סכום פיצויי ההלנה שייפסק.

4. לבקשת הצדדים ניתן ביום 5.7.05 תוקף של פסק דין חלקי להסכמתם כאמור לעיל, והתיק נקבע להמשך הדיון בשאלת הזכאות לפיצויי הלנה.

ביום 30.10.05 הודיעונו הצדדים כי הגיעו להסדר דיוני ביניהם, ולפיו האמור בתצהירי הצדדים ייחשב כמוסכם, ללא צורך בחקירות נגדיות, והצדדים יסכמו טענותיהם בכתב על פי המועדים שהוסכמו ביניהם.

לבקשת הצדדים ניתן תוקף של החלטה להסדר הדיוני אליו הגיעו, ובהתאם לכך ולאחר הארכת מועד שניתנה בהסכמה לנתבעת להגיש סיכומיה, הוגשו סיכומי הצדדים בשאלה שנותרה במחלוקת ביניהם, היינו האם יש לפסוק על סכום החוב בנסיבות המקרה שבנדון, פיצויי הלנה, או שמא יש להפחיתם או לבטלם.

 

העובדות

5. כעולה מתצהיר גזבר הנתבעת, אשר העובדות הנקובות לא היו במחלוקת בין הצדדים, המועצה נקלעה לקשיים כלכליים כבדים, בסך כולל של כ- 50 מליון ₪ אשר כתוצאה ממנו, אין ביכולתה לעמוד בפירעון חובותיה דבר המשתק למעשה את פעילותה וגרם לניתוק אספקת המים לתושבים, ניתוק אספקת החשמל וטלפון למועצה ולמוסדותיה, ולשיבוש במתן שירותים אלמנטריים לתושבים ותשלום השכר לעובדים.

כעולה מתצהיר הגזבר שניתן בחודש יולי 2005, כפעל יוצא מכך, בקושי עלה בידיה לשלם משכורות העובדים, ונכון לאותו מועד, טרם שילמה משכורות עובדיה החל מחודש אפריל 2005 (למעט עובדי חינוך מחודש מאי 2005).

לטענת גזבר המועצה מצב המועצה הלך והתדרדר כאשר חלק ניכר ממצוקתה הכספית קשור קשר הדוק לקיצוץ המשמעותי במענקים אותם מקבלת המועצה, ובראשם מענק משרד הפנים.

כך לדבריו, ממענק איזון בסך של 10,644,000 ₪ בשנת 1999 הגיעה המועצה למענק בסך של 6,500,000 ₪ בשנת 2003, למענק בסך של 5,300,000 ₪ בשנת 2004 ולדבריו כעולה מתוכניות הממשלה, היד עוד נטויה.

6. מוסיף הגזבר כי במחצית השנייה של 2003 החליטה הממשלה על איחוד הנתבעת עם שכנתה עירית באקה אלגרבייה, ובחודש אוקטובר 2003 נערכו בחירות למועצה במתכונתה המאוחדת כאשר יו”ר הנתבעת נכנס לתפקידו בחודש דצמבר 2003.

7. לטענת הנתבעת, ההחלטה על איחוד הרשויות, הובילה לחוסר ודאות אצל נושיה וגררה גל תביעות גדול כמפורט בנספח א’ לתצהיר, המהווה רשימה חלקית בלבד של ההליכים, ומונה כ-43 הליכים משפטיים, וזאת בנוסף לעשרות תיקי הוצל”פ המתנהלים כנגד המועצה.

מכל מקום כיום רשומים על המועצה עיקולים באוצר השלטון המקומי בלבד, בסך מצטבר של כ-17,000,000 ₪ בנוסף לעיקולים נוספים הרשומים על זכויות המועצה אצל מחזיקים אחרים.

לדבריו, גם נסיונה של המועצה לאיחוד תיקים בהוצל”פ נכשל לאחר שהיא לא עמדה אפילו בתשלום החודשי שנקבע.

לדבריו, במצב שנוצר ועקב עיקול כל הכספים המגיעים למועצה מאוצר השלטון המקומי בע”מ, ועיקולים שהוטלו על שאר חשבונותיה של המועצה – לא מתאפשר למועצה לקבל אף מהמדינה כספי סיוע הדרוש למתן השירותים המוניצפליים החיוניים לתושבים והאלמנטרים, ביותר.

8. לדבריו, בנוסף לטיפול המסיבי בבעיותיה המשפטיות של המועצה, בתביעות המוגשות ובעיקולים, ובמטרה לבלום את ההידרדרות במצבה, נכנסה המועצה למשטר חרום מבחינת הוצאות, התקשרות ומתן שירות, עריכת חוזים ויוזמות חדשות, והוצאות המועצה הורדו עד למינימום האפשרי, כך שהמועצה נמצאת למעשה בתקופת קפאון כמעט מוחלט.

9. עוד מוסיף הוא, כי המועצה נמצאת בקשר עם משרד הפנים ושוקדת מזה תקופה ארוכה על הכנת תוכנית הבראה הכוללת פיטורי עשרות רבות של עובדים, סגירת מחלקות וביטול שירותים מסוימים – דבר שיביא בסופו של יום לצמצום משמעותי בהוצאות הכלליות ובשכר, כאשר עד כה פיטרה המועצה, כ- 25 עובדים, וצמצמה כ- 150,000 ₪ בהוצאות השכר החודשיות.

כן העמיקה המועצה את גביית חובות ארנונה, מים, ניקוז, ביוב וכיו”ב, והיא אף שוקלת להעסיק חברת גביה. עם זאת, מצבם הכלכלי של תושבי המועצה לא מאפשר לה להגיע לאחוזי גביה גבוהים.

לדבריו, חיוב המועצה בפיצויי הלנה, ימנע חזרת המועצה לתיפקוד נורמלי במידת האפשר, ולתשלום משכורות עובדיה, ועשוי להוביל להתמוטטותה הסופית של המועצה.

10. על האמור לעיל נוסיף, כי מתוך התכתובות הצדדים שבפנינו, נמצאנו למדים כי בינתיים אף מונה לנתבעת חשב מלווה מטעם משרד הפנים מר שלמה רייך.

 

טיעוני הצדדים

11. לטענת התובעת יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה מלאים על מלוא החוב בהתאם לסעיף 19א(א) לחוק הגנת השכר, התשי”ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר), בהינתן כי הנתבעת לא העבירה את חובה לתובעת גם לאחר מתן פסק הדין החלקי, אשר ניתן בהסכמה.

התובעת מפנה בסיכומיה, בין היתר לפסק הדין בעניין דב”ע נו/62-5 תע”ש תעשיות לישראל בע”מ – קרן השתלמות למהנדסים בע”מ והתעשיה האוירית לישראל בע”מ, וכן לפסק הדין בע”ע 73/03 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות – מועצה מקומית עראבה, אשר אימץ אותו, ולטענתה בנסיבות דנן, בית הדין אינו מוסמך כלל להפחית פיצויי הלנה בגין חלק העובד בשיעור של 25% מגובה החוב, ואף לגבי היתרה בהיקף של 75% מגובה החוב, אין מקום להפחתת הפיצוי מן הטעם שמצב כלכלי יהווה טעם להפחתת פיצויי הלנה אך ורק שעה שאותו מצב כלכלי מביא לפשיטת רגל או לפירוק תאגיד ואין עסקינן בנסיבות כאמור בענייננו.

לטענת הנתבעת, כעולה מתצהיר התובעת, התובעת שילמה חלק ממשכורות עובדיה במהלך התקופות נשוא התביעה, אך למרות זאת נמנעה מלהעביר את התשלומים בגינם לתובעת.

12. הנתבעת מצידה טוענת כי עסקינן במצב כלכלי קשה מנושא, אשר מקורו בנסיבות שאינן בשליטת הנתבעת.

עד כמה שהדברים נוגעים לנתבעת, עושה היא כל שלאל ידה, על מנת לצמצם בהוצאותיה ולשלם עד כמה שהדבר מתאפשר את שכר עובדיה.

התובעת מוסיפה וטוענת כי בניגוד לטענת הנתבעת ובשונה מהלכת תע”ש, התובעת לא השתמשה בכספים למטרות אחרות, אלא למצער לכשהיה בידיה סכום כסף השתמשה בו קודם כל לתשלום שכר עובדיה.

לטענתה, פסיקת פיצויי הלנה בשיעורים כמבוקש על ידי הנתבעת, רק יחמיר וינציח את המצב הבלתי נסבל אליו נקלעה.

מכל מקום, אין לטענת התובעת, להשוות את מעמדה למעמדן של אותן רשויות מקומיות שנזכרו בפסקי הדין אליהם הפנתה התובעת, אשר כלל לא טרחו להתגונן בבית הדין מפני פיצויי ההלנה, לרבות לא בערעור לבית הדין הארצי.

אי לכך עותרת הנתבעת לביטול, או לכל הפחות הפחתת פיצויי ההלנה באופן משמעותי, בהתאמה לשיעורים שנפסקו במקרים דומים.

הנתבעת מפנה מצידה לפסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, בהם נעשה שימוש בשיקול הדעת של בית הדין להפחית פיצויי הלנה ונקבעו הקריטריונים להפעלת שיקול הדעת.

דיון והכרעה

13. משהוסכם בין הצדדים, על גובה הקרן עצמה וזכאות התובעת לריבית חשב, הרי שגדר המחלוקת בין הצדדים, נותרה בשאלת תשלום פיצויי הלנה על החוב שאינו במחלוקת, או הפחתתם/ביטולם כמבוקש על ידי הנתבעת.

ברם אולם בטרם נדרש לשאלת הפחתת פיצויי ההלנה, שומה עלינו להדרש לשאלת התיישנות הזכות לגבי חלק מן התביעות וחלק מן התקופה, כפי שנטען על ידי הנתבעת עוד בכתב הגנתה.

14. סעיף 19א (א) לחוק הגנת השכר, התשי”ח-1958 (להלן-חוק הגנת השכר), שעניינו בפיצויי הלנה על סכומים המועברים לקופת גמל, קובע: “יראו כשכר מולן גם סכום שמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד..”

סעיף 17 א לחוק, שעניינו בהתיישנות הזכות לפיצויי הלנת שכר, קובע:

(א) הזכות לפיצויי הלנת שכר, להבדיל משכר עבודה, תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית-דין אזורי כמשמעותו בחוק בתי-הדין לעבודה, התשכ”ט-1969 (להלן – בית-דין אזורי), תוך שנה מהיום שבו רואים את השכר כמולן, או תוך 60 ימים מהיום שקיבל העובד את השכר שבו קשור הפיצוי, הכל לפי המוקדם, אולם בית-הדין האזורי רשאי להאריך את התקופה של 60 ימים לתקופה של 90 ימים”.

 

(ב)  על אף האמור בסעיף קטן (א), אם הלין המעביד את שכרו של העובד, או חלקו, שלוש פעמים בתקופה של שנים עשר חדשים רצופים שבתוך שלוש השנים הרצופות שלאחר יום תשלום השכר שבו קשור הפיצוי, תהא תקופת ההתיישנות שלוש השנים האמורות.

 

(ג)  הוראות סעיף קטן (ב) לא יחולו על פיצויי הלנת שכר שחלפה לגביהם תקופת ההתישנות של שנה האמורה בסעיף קטן (א).

ההתיישנות על פי סעיפים אלו לחוק הגנת השכר הינה התיישנות מהותית של עצם הזכות. בעוד שחוק ההתיישנות דן בהתיישנות זכות התביעה, שאין בה כדי לבטל את הזכות גופה, קובע חוק הגנת השכר את התיישנותה של הזכות עצמה לפיצוי הלנת שכר” [ראה: דב”ע לב/15-2 עזבון שמואל נתן כהן ז”ל – אטי רוזנהויסר, פד”ע ד 169], כך שאין בכוחו של בית הדין להחיותה, בין אם טען הנתבע להתיישנות ובין אם לאו.

15. זאת ועוד, על פי הפסיקה  סעיף 17א(ג) לחוק מגביל את תחולתו של סעיף 17א(ב) לחוק למקרים בהם שולם השכר באיחור, אך לא למצב בו השכר לא שולם כלל, הווה אומר שסעיף 17א(ב) לחוק אינו חל במקרה בו מדובר באי- תשלום שכר עד למועד הגשת כתב התביעה [ראה: ע”ע 195/99 אורלי ממרוביץ – עמישב שירותים בע”מ, פד”ע לד, 198; ע”ע 1182/02 עו”ד חיים קאזיס-תאופיק ארייט פד”ע לח, עמ’ 394].

16. ומן הכלל לענייננו.

בתיק עב 3130/04 הגישה התובעת את תביעתה ביום 13.10.03 (ודוק תחילה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב), וזאת בגין אי העברת ניכויים והפרשות לחודשים מאי עד יולי 2002 וינואר עד יולי 2003, כמו גם תביעה לתשלום ריבית פיגורים או לחלופין פיצויי הלנה בגין העברת תשלומי החודשים ספטמבר 2001 עד דצמבר 2001 ויוני 2002 עד דצמבר 2002 באיחור.

משכך ולאור המבואר לעיל, ברי כי בכל הנוגע לתביעה המתייחסת לחודשים שקדמו לחודש אוקטובר 2002, התיישנה הזכות לפיצויי הלנה מבחינה מהותית, כך שהתביעה לפיצויי הלנה שנותרה על כנה היא התביעה לפיצויי הלנה בגין התשלומים לחודשים ינואר עד יולי 2003.

באשר לתביעה לתשלום ריבית פיגורים או לחלופין פיצויי הלנה בגין העברת תשלומי החודשים ספטמבר 2001 עד דצמבר 2001 ויוני 2002 עד דצמבר 2002 באיחור, אמנם המדובר בתביעה לתשלום סכומים ששולמו הגם שבאיחור, אלא שלאור הוראות סעיף 17א(ג) לחוק הגנת השכר, גם תביעה כאמור מוגבלת בהגשתה בתוך שנה.

משחלפה יותר משנה מאז חודש דצמבר 2001 ועד למועד הגשת התביעה, ברי כי גם סעיף קטן 17א(ב), אין בו כדי לסייע, כך שהתביעה לפיצויי הלנה שנותרה על כנה, בעניין זה  היא התביעה החלופית לתשלום פיצויי הלנה בגין העברת התשלומים לחודשים אוקטובר עד דצמבר 2002 באיחור.

בתיק עב 1086/05 הגישה התובעת את תביעה ביום 27.6.04 (אף זאת תחילה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב), בגין אי העברת ניכויים והפרשות לחודשים אוגוסט 2003 עד מאי 2004.

משכך ולאור המבואר לעיל, ברי כי בתביעה זו לא התיישנה הזכות לפיצויי הלנה, ולגביה חלות הוראות החוק לגבי מלוא החודשים הנתבעים.

הוא הדין לגבי תיק עב 1130/05 שבו הגישה התובעת את התביעה ביום 24.3.05, בגין אי העברת ניכויים והפרשות בגין החודשים יוני 2004 עד מרץ 2005.

משכך ולאור המבואר לעיל, ברי כי בתביעה זו לא התיישנה הזכות לפיצויי הלנה, ולגביה חלות הוראות החוק לגבי מלוא החודשים הנתבעים.

סיכומו של דבר – שאלת הזכאות לפיצויי הלנה בענייננו, רלוונטית לגבי החודשים ינואר  2003 עד מרץ 2005, וכן התביעה לתשלום פיצויי הלנה בגין העברת תשלומי החודשים אוקטובר עד דצמבר 2002 באיחור.

17. עד כאן באשר לתקופות הרלוונטיות לצורך דיוננו, ולעצם העניין – לאור טענות הצדדים כמבואר לעיל, ברי כי גדר המחלוקת בין הצדדים, נסובה למעשה על השאלה האם בנסיבות המקרה שבנדון יש לראות במצבה הכלכלי של הנתבעת בבחינת “נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה”, המצדיקה הפחתת פיצויי הלנה על החוב, או ביטולם.

18. התובעת מפנה לפסקי דין שונים של בתי הדין האזוריים לעבודה, וכן לפסק הדין של בית הדין הארצי לעבודה בע”ע 1529/04 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע”מ – מועצה מקומית ינוח ג’ת (טרם פורסם – פסה”ד מיום 8.11.05), ובעניין ע”ע 73/03 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות – מועצה מקומית עראבה, פד”ע לט, 376 (להלן – פרשת עראבה), וטוענת כי בכל מקרה וככל שהדברים נוגעים לחלק העובד בתשלומים אותם יש להעביר לקרן, הרי שלבית הדין אין כלל סמכות להפחית פיצויי הלנה.

טענתה זו של הנתבעת, נדחתה על ידינו בעב’ 2936/03 ק.ל.ע. קרן השתלמות לעובדים סוציאליים בע”מ – מועצה מקומית פרדס חנה כרכור, עבודה אזורי, כרך טז, עמ’ 623, ואין לנו אלא לחזור על טעמינו שם, כפי שיפורט להלן.

19. בפרשת עראבה הנ”ל, נדון ערעור על פסק דין בעניינה של מועצה מקומית, אשר ניתן על יסוד כתב התביעה בהעדר הגנה.

בחייבו את המועצה שם בתשלום פיצויי הלנה מלאים מיום מתן פסק הדין בבית הדין האזורי ועד התשלום בפעל, קבע בית הדין הארצי:

 

“בית הדין קמא לא היה מוסמך להפחית מפיצויי ההלנה, ככל שאלה נגעו לכספי העובדים. מנגד, לגבי כספי המועצה נתון לבית הדין האזורי שיקול הדעת להפחית את פיצויי ההלנה. אולם זאת, רק ככל שהמועצה מוכיחה הגנה מתאימה. ברם בעניננו המועצה כלל לא טרחה להגיש כתב הגנה. משמע, לא הוצגה, וכפועל יוצא, גם לא הוכחה כל הגנה מפני תשלום פיצויי הלנה. לנוכח האמור, היה על בית הדין קמא להטיל על המועצה תשלום פיצויי הלנה על פי חוק ולא הייתה הצדקה להפחית את פיצויי ההלנה כפי שהחליט בית הדין האזורי”

 

ובהמשך:

 “נטען בפנינו כי המועצה עשתה לה למנהג לזלזל בהוראות בית הדין באשר להגשתה כתבי הגנה. מנהג זה, ככל שאכן הפך למנהג, מן הדין שיחלוף מן העולם בטרם יכה שורש. זאת ועוד, ראוי שהיועץ המשפטי לממשלה יתן דעתו למנהג זה ואף לעובדה שהמועצה לא העבירה את כספי העובדים לקרן ההשתלמות שכן מלבד היות הדבר, לכאורה, עבירה פלילית הרי שמדובר בזלזול בכספי ציבור על-ידי נבחריו” 

זאת ועוד, גם בפסק הדין בעניין ע”ע 1529/04 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע”מ – מועצה מקומית ינוח ג’ת הנ”ל (להלן – פרשת ינוח ג’ת), נדון עניינה של הנתבעת שם אשר לא רק שלא טרחה להגיש כתב הגנה כנגד התביעה בבית הדין האזורי, אלא שאף לא טרחה להגיש סיכומיה כמתחייב מהחלטת בית הדין הארצי בערעור, ועל כגון דא, פסק בית הדין הארצי:

“חובת הצדדים להליך להשמיע טענותיהם, להוכיחן ולבססן, היא מאבני היסוד של שיטתו המשפטית בקיום ההליך המשפטי ועשדיית צדק במסגרתו. לפיכך, אף לא ישים עצמו בית הדין לפה לצד שלא טרח לטעון להגנתו, ולא יפטור את הצד ה”נעלם” מתשלום חוב על פי דין”

כן נפסק באותו עניין:

“ככלל, בהעדר בקשה להפחתת פיצויי הלנה ומשלא הובאו בפני בית הדין נימוקים המצדיקים הפחתת פיצויי הלנה, לא יפחית בית הדין מפיצויי ההלנה מיוזמתו”.

20. הנה כי כן, נקודת המוצא בבחינת נסיבות המקרה שבפנינו, שונה מן הנסיבות שנבחנו בפרשת עראבה ובפרשת ינוח ג’ת, שם דובר בנתבעות אשר לא טרחו כלל להתגונן כנגד התביעות שהוגשו כנגדן, לרבות לא במסגרת הערעור בכל הנוגע לפרשת יונח ג’ת.

בענייננו, הגם שלמצער המדובר בהלנה מתמשכת, אין עסקינן בנתבעת אשר מזלזלת בהליכי בית הדין, והיא טרחה להתגונן כנגד התביעה מנימוקים מפורטים הנוגעים לחוסר יכולתה הכלכלית לעמוד בתשלומים, לרבות בדרך של הגשת כתבי הגנה, הגשת תצהירים מפורטים וסיכומים אלו שבפנינו.

     

21. לאור ההבהרה כאמור לעיל, נפנה להלן לבחינת טענות התובעת על רקע נסיבות המקרה שבפנינו, והוראות החוק והפסיקה. 

בפסה”ד בפרשת עראבה, קבע בית הדין הארצי, כי בית הדין האזורי באותו מקרה לא היה מוסמך להפחית פיצויי הלנה מחלק העובדים, ובכל הנוגע לחלק המעביד קבע כי לא היה מקום להפחית פיצויי הלנה, ככל שהסתמך בית הדין על מצבה הכלכלי של המועצה, שכן מצב כלכלי יהווה טעם להפחתת פיצויי הלנה אך ורק שעה שאותו מצב כלכלי מביא לפשיטת רגל או לפירוק תאגיד, ולא דובר בנסיבות כאמור באותו מקרה.

בקביעתו ביחס לאי העברת חלק העובדים, היפנה בית הדין הארצי לפסה”ד בדב”ע נו/62-5 תע”ש תעשיות לישראל בע”מ – קרן השתלמות למהנדסים בע”מ והתעשיה האוירית לישראל בע”מ, פד”ע לא 449 (להלן – פרשת תע”ש).

באותו מקרה שני המעבידים נקלעו לקשיים כספיים ולקשיים בתזרים המזומנים. כתוצאה מכך, עיכבו תשלומים שונים, ובין היתר תשלומים לקרן השתלמות.

תע”ש באותו מקרה עיכבה את מלוא התשלומים בעוד שהתעשייה האווירית העבירה רק את הסכומים שניכתה מן העובדים.

22. בדונו בשאלה באם יש מקום לאבחן בין כספי העובד לבין כספי המעביד בקרן השתלמות שלא הועברו ליעדם לצורך החיוב בפיצויי הלנה, קבע בית הדין הארצי בפרשת תע”ש הנ”ל כי:

 

“המחוקק מתייחס למקור הכספים בצורה שונה. כך, אי-העברת כספים שנוכו מהעובד ולא הועברו ליעדם מהווה עבירה פלילית שעונשה בצידה (סעיף 26 לחוק הגנת השכר).

שיעור פיצוי ההלנה שונה לגבי סכום שהמעביד חייב לגבות משכר העובד ולגבי הסכום שהמעביד חייב במישרין לקופת הגמל (סעיף 19א (ב) לחוק הגנת השכר).

נדגיש כי העבירה הפלילית היחידה בחוק הגנת השכר היא זו שמנינו בפיסקה זו.

מאבחנה זו ניתן ללמוד על החומרה המיוחדת שמייחס המחוקק לאי העברת כספי ניכוי משכר העבודה ליעדם ושימוש שנעשה באותם כספים למטרות אחרות.

מהאמור עולה כי ניתן שלא לנקוט אמת מידה שווה לגבי שכר עבודה שנוכה מעובד ולא הועבר ליעדו לזה של שכר עבודה שהיה צריך להשתלם לידי העובד ישירות.

יש להתיחס בחומרה למקרה של ניכוי מכספי עובדים שלא הועברו ל”קרן ההשתלמות”, שהשימוש בהם נעשה למטרות אחרות של המעביד. במקרה זה אין להפחית מפיצוי ההלנה כלל. מאידך, בנסיבות מסוימות ניתן להפחית את פיצוי ההלנה על כספי המעביד שלא הועברו ל”קרן ההשתלמות”.

ואמנם בפרשת עראבה, אימץ בית הדין הארצי את ההלכה שנפסקה כאמור, וקבע באותו מקרה, כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך להפחית מפיצויי ההלנה ככל שאלו נגעו לכספי העובדים. 

נזכיר כי בעניין עראבה ובעניין מועצה מקומית ינוח ג’ת לעיל, לא נדונה כלל השאלה האם נעשה בכספים שימוש למטרות אחרות של המעביד, שכן המועצות שם כלל לא טרחו להגיש כתב הגנה.

23. בענייננו, שונים פני הדברים. מתוך הגנתה של הנתבעת, אשר כאמור אינה שנויה במחלוקת עולה כי בשל מצבה הכספי הקשה והעיקולים הרובצים עליה, היא משותקת הלכה למעשה מלפעול, עד כדי כך שהיא בקושי מצליחה לשלם את שכר עובדיה.

זאת ועוד, כעולה מתצהיר הנתבעת, בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה, הנתבעת עשתה ועושה כל שלאל ידה, על מנת להיחלץ מן המצב הקשה אליו נקלעה, ובכלל זה לאפשר את תשלום משכורות עובדיה.

24. בניגוד לנטען על ידי התובעת, איננו סבורים כי יש לפרש את פסק הדין בפרשת עראבה הנ”ל כמרחיב את ההלכה שנפסקה בפרשת תע”ש, באופן השולל לחלוטין את סמכותם של בתי הדין להפחית פיצויי הלנה על אי העברת חלק העובד לקרן השתלמות, אלא יש לפרשו על רקע הנסיבות עליהן הצביע בית הדין באשר להתנהלותה של המועצה, כפי שאף נעשה בפרשת ינוח ג’ת.

ואמנם, בפרשת עראבה אימץ בית הדין הארצי במלואה את הלכת תע”ש, כפי שאף עולה מתוך הציטוט שם, וקבע את שקבע בהתייחס לנסיבות החמורות שנדונו בפניו, ואשר לגביהן אף חיווה דעתו בחומרה רבה.

מכאן, וכפי שעולה מפרשת תע”ש אשר אומצה בפרשת עראבה לעיל, אין להפחית פיצויי הלנה במקרה של ניכוי מכספי עובדים שלא הועברו ל”קרן ההשתלמות”, ואשר השימוש בהם נעשה למטרות אחרות של המעביד.

25. לאור האמור לעיל, השאלה הנשאלת היא האם בענייננו, נעשה שימוש בכספים שנוכו מכספי העובדים למטרות אחרות של המעביד.

לא נטען ובכל מקרה לא הוכח, כי הנתבעת השתמשה בכספים, אם היו בידיה למטרות אחרות שלה למעט תשלום זכר העובדים הגם שבאיחור.

מתוך העובדות המוסכמות שבפנינו עולה כי הנתבעת עשתה ועושה כל שלאל ידה, על מנת להיחלץ מן המצב הקשה אליו נקלעה, ובכלל זה לאפשר את תשלום משכורות עובדיה, אשר גם לגביהן, אין היא מצליחה לעמוד במלואה בחובתה זו.

על יסוד התשתית העובדתית שבפנינו, לא ניתן לומר כי התקיים התנאי של  שימוש בכספים למטרות אחרות של המעביד. 

לאור התכלית העיקרית של חוק הגנת השכר, דהיינו להבטיח כי שכר העובד ישולם במועדו – אין עסקינן בשימוש בכספים למטרות אחרות של המעביד, כי אם למטרה ולתכלית העיקרית של חוק הגנת השכר.

משכך הם פני הדברים נשאלת השאלה, האם יש הצדקה בנסיבות המקרה שבנדון, להפחית את שיעור פיצויי ההלנה על סכום החוב הנתבע, ועל כך יידון בהמשך.

26. טענה נוספת של התובעת מתייחסת לשיקול הדעת של בית הדין באשר להפחתת פיצויי הלנה מהפרשות המעביד לקרן ההשתלמות.

  לטענת התובעת, לאור הלכת עראבה, אין להפחית  פיצויי הלנה מחלק המעביד במקרה זה, שכן על פי סעיף 19 לחוק הגנת השכר, מצב כלכלי יהווה טעם להפחתת פיצויי הלנה אך ורק שעה שאותו מצב כלכלי מביא לפשיטת רגל או לפירוק תאגיד ואין עסקינן בנסיבות כאמור בענייננו.

בעניין זה מפנה התובעת לדברים שנאמרו על ידי בית הדין הארצי בפרשת עראבה תוך הסתמכות על פרשת תע”ש.

אף בעניין זה סבורים אנו, כי יש לאבחן את הנסיבות שבפרשת עראבה מענייננו, ונבאר.

27. סעיף 19 לחוק הגנת השכר קובע:

“19.(א) ניתן לגבי מעביד צו כאמור בסעיף 127נה לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשכ”ח-1968, לא יהיה המפרק כמשמעותו בסעיף 127סא(א)  לחוק האמור חייב בתשלום פיצוי הלנת שכר; אולם בהחלטתו בדבר אישור החוב רשאי הוא לקבוע כי על השכר שהולן יתווספו הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום השכר עד יום תשלומו; הפרשים אלה יהיו לכל דבר,  פרט לענין סעיף זה, חלק משכר העבודה.

 

       (ב) סעיף קטן (א) לא יחול לענין שכר עבודה שכונס הנכסים הרשמי, נאמן בפשיטת רגל, מנהל עזבון בפשיטת רגל ומפרק תאגיד התחייבו בו אחרי מתן הצו”.

 

כאמור, בפרשת עראבה ופרשת ינוח ג’ת לא הוצגה כל הגנה מטעם המועצות שם. למרות זאת בית הדין האזורי שלל בפרשת עראבה לחלוטין פיצויי הלנה על החוב.

ואמנם, בבטלו את פסק דינו של בית הדין האזורי, קבע בית הדין הארצי, בעניין עראבה הנ”ל:

 

“… ברם בעניננו המועצה כלל לא טרחה להגיש כתב הגנה. משמע, לא הוצגה, וכפועל יוצא, גם לא הוכחה כל הגנה מפני תשלום פיצויי הלנה. לנוכח האמור, היה על בית הדין קמא להטיל על המועצה תשלום פיצויי הלנה על פי חוק ולא הייתה הצדקה להפחית את פיצויי ההלנה כפי שהחליט בית הדין האזורי..“ (ההדגשה הוספה – א.ר.ק.)

ללמדך כי באותו מקרה, לא היתה הצדקה לשלילת פיצויי הלנה לחלוטין כהוראת סעיף 19 לחוק, ואמנם בית הדין הארצי ממשיך וקובע שם ביחס להחלטתו של בית הדין האזורי לשלול פיצויי הלנה:

“נציין כי ככל שמצבה הכלכלי הוא שהכתיב את פסיקת בית הדין קמא הרי, שהמחוקק בסעיף 19 לחוק הגנת השכר הביא בחשבון מצב כלכלי קשה של חברה אך ורק שעה שאותו מצב כלכלי מביא לפשיטת רגל או לפירוק תאגיד, מה שאין כן במקרה דנן”.

28. הנה כי כן, בנסיבות בהן לא נטען לכל הגנה, ומקל וחומר שלא הוכחה כל הגנה, לא היה מקום לשלול פיצויי הלנה, כאמור בסעיף 19 לחוק הגנת השכר.

ואולם, בענייננו, שונים פני הדברים, שכן כאמור הנתבעת התגוננה כנגד התביעה, ואף לא היתה מחלוקת לגבי העובדות שביסוד הגנתה.

כאמור, מתוך תכתובות הצדדים אף נמצאנו למדים כי בינתיים, ובכל מקרה מחודש יוני 2005 לכל המאוחר, אף פועלת הנתבעת, תחת חשב מלווה אשר מונה על ידי שר הפנים.

אמת הדבר, מינוי חשב מלווה, אינו מקביל להליך של פירוק תאגיד, ומכאן שמטעם זה בלבד, אין לשלול פיצויי הלנה על חלק המעביד לחלוטין, אך זוהי נסיבה אשר ביחד עם הנסיבות הנוספות עליהן לא היה חולק, יכולה לשקול בשאלה האם להפחית פיצויי הלנה, ובכמה.

29. משזו התוצאה אליה הגענו, נשאלת השאלה, האם יש הצדקה בנסיבות המקרה שבנדון, להפחית את שיעור פיצויי ההלנה על סכום החוב הנתבע, ואם כן בכמה ובאיזה אופן. 

בדוננו, בשאלה שהצגנו לעיל, שומה עלינו להעמיד לנגד עינינו ראש וראשון את התכלית של חוק הגנת השכר ואת התכלית של סעיף 19א לחוק שעניינו העברת תשלומים לקופת גמל.

30. במאמרו “פיצויי הלנה: חוק ופסיקה”, מסביר כב’ הנשיא את הטעם העיקרי להוראת החוק:

“המחוקק הושפע ממוסר התשלומים הירוד, הן במגזר העסקי והן במגזר הציבורי, ומן העובדה שמעבידים רבים ניצלו את כוחם על ידי הלנת שכר עבודה ופיצויי פיטורים. לפיכך, נקבע מנגנון של פיצויי הלנה המיועד לשרש את תופעת השכר המולן ופיצויי הפיטורים המולנים.פיצוי הלנה בא להרתיע מעביד מלהלין שכר, פיצויי פיטורים או תשלום הנובע לקופת גמל” (שם, בעמ’ 21-20). 

 

[ראה: ס’ אדלר, “פיצויי הלנה: חוק ופסיקה”, שנתון משפט העבודה, כרך ו, עמ’ 5].

ואמנם, עיון בפסיקת בתי הדין מעלה, כי בתי הדין עמדו בעקביות לאורך השנים על  תכלית ההרתעה שביסוד החוק, כך נפסק כי הפיצוי על פי החוק בא להרתיע מעביד מהלנת שכר עובד; הוא בא לעשות את ההלנה לבלתי-כדאית מבחינה כספית; הוא אינו ריבית או פיצוי על נזק בנזיקין או במשמעות החוזית. הוא למעשה פיצויים in terorem[ראה: דב”ע מו/173-3 רשות שמורות הטבע – מיכה מעיין, עבודה ארצי כרך כ [7], 221; דב”ע מד/73-3 דינה טל – שירותי כמאויר, אג’ שיתופית חקלאית בע”מ (בפירוק), פד”ע טז, 203; דב”ע מח13-3, מח/18-3 המועצה המקומית ירוחם – מרק וילנסקי, פד”ע יט 353].

 ובאשר לפסיקת פיצויי הלנה על חוב לקופת גמל, עמד בית הדין הארצי בפרשת תע”ש על כך שיש לראות את ההפרשות והניכויים לקרן ההשתלמות כחלק משכרו של העובד, ואם בשכר עסקינן הרי שיש מקום להטיל פיצויי הלנה על אי העברתו של השכר במועד לקרן שבה הוא נשמר (שם, סעיף 11ה’ לפסה”ד), וכן עמד הוא על החשיבות של העברת הכספים לקופות הגמל במועד, דווקא בעיתות של מצוקה כספית העשוייה להביא לפשיטת רגל או פירוק של המעביד (שם, סעיף 12ד’ לפסה”ד).

31. אלא שתכלית חוק הגנת השכר, אינה מתקיימת בחלל ריק ואף היקפם של פיצויי ההלנה על פי החוק – מחייב מתן שיקול דעת לבית הדין בפסיקתם. לשם כך נקבעו אותם חריגים בסעיף 18 לחוק, בהם הוענק שיקול דעת לבית הדין להפחית את החיוב בפיצויי ההלנה.

במאמרו הנ”ל, באשר לשיקול הדעת שעל בית הדין להפעיל בעת פסיקת פיצויי הלנה, כותב כב’ הנשיא:

“פיצוי הלנה אינו קיים במקום אחר בעולם, האם הטלת פיצוי הלנה בשיעור קיצוני מבלי שניתן לבית הדין שיקול דעת נוגדת את יסודות המשפט, משום שנשלל שיקול דעתו של בית הדין ליישם את תכלית החוק במקרה המסויים? נדיר המקרה במשפט האזרחי, בו מנוע בית הדין מלשקול את תום לבבם של בעלי הדין ולהתחשב במכלול נסיבות המקרה בעת הטלת הסנקציה. יחסי עבודה מבוססים על מערכת של יחסי אנוש מורכבת ומסובכת, שכן בבני אנוש מדובר ובקשרי עבודה המתקיימים במשך שעות רבות ביממה ולאורך תקופה ממושכת. לפיכך יש מקום לשקול האם ניתן לפרשת את חוק הגנת השכר כמעניק שיקול דעת גדול יותר לבתי הדין” (שם, בעמ’  45).

 

 ומסכם כב’ הנשיא אדלר בעמ’ 46:

“בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצוינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד, יש מקום להעלות לדיון את הפירוש הרחב של הסיבות המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של המושגים “טעות כנה”, “חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש” ו”נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה”. פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקת ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי המעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש. פירוש זה ייתן לבית הדין את שיקול הדעת להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, ולמתן את הפיצוי במקרים שלא הייתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו”.

אף בדב”ע נג/225-3 פלמ”ע בע”מ – עאצי, פד”ע כו עמ’ 492 נדון שיקול הדעת שעל בית הדין להפעיל לנוכח היקפם המשמעותי של פיצויי ההלנה, וכך נקבע על ידי בית הדין הארצי:

“מדיניות המחוקק היתה להפוך עיכוב מכוון בתשלום פיצויי פיטורים לעובד על ידי מעבידו לבלתי כדאי, עם זאת מכיוון שפיצויי ההלנה הוא גבוה מאוד, כ- 500% לשנה, ובית המשפט העליון הגדירו כ”סנקציה דרקונית” החליט המחוקק להעניק לבית הדין לעבודה את האפשרות להפחית או לבטל את פיצויי ההלנה, על פי רשימה סגורה שצויינה בסעיפים 18 ו- 20 לחוק שצוטט לעיל.

בתי הדין לעבודה גיבשו מדיניות לגבי יישום לשונו ומטרתו של החוק, וזאת בחיפוש אחר האיזון שבין זכויות עובדים לקבל שכר עבודה ופיצויי פיטורים במועד שנקבע בחוק, לבין העונש הקיצוני המוטל על המעביד שלא שילם את השכר או את פיצויי הפיטורים עקב אחת הסיבות שצויינו בסעיף 18 לחוק…”.

 

זאת ועוד, משהועלתה סוגייה זו בע”ע 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע”מ – מירב בן הלל, עבודה ארצי, כרך לג[84], 23, נקבע:

“פסיקת פיצויי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין, בהפעלת שיקול דעת זה צריך בית הדין, להביא בחשבון מחד את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, שהביא לכך שכונו ע”י הפסיקה “סנקציה מעין עונשית” סנקציה דרקונית, “כדור שלג”, פיצויי In Terorem…

על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה מחד לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך, ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב תשלום, צריך להתפרש לקולה, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות”.

ובהמשך לכך, נפסק לאחרונה בע”ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – ג’וליה מימון, עבודה ארצי, כרך לג (36), 25), כי:

 

“אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין.

לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה. 

לאחר בחינת השיקולים המונחים על הכף, קובע בית הדין הארצי בעניין בית יעקב לעיל:

“אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי. באופן דומה פסקנו לגבי קוגנטיות, גם של סטטוס של עובד, גם של זכויות מכוח חוקי המגן …

הנה כי כן בעיני לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה”.

32. וכאן נדרשים אנו ליישם את הקריטריונים שנקבעו בפסיקה על עילות ההפחתה שנקבעו בסעיף 18 לחוק, ובענייננו העילה בדבר “נסיבות שלמעביד לא היתה שליטה עליהן”.

קשיים כלכליים של מעביד במהלך הרגיל של העסקים, אינם בדרך כלל נימוק להפחתת פיצויי הלנה בשל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה [ראה: דב”ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ’ מנחם דב שוורץ, פד”ע ג, 318]. 

אולם, לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, כפי שמצינו בפסיקת בית הדין הארצי מן העת האחרונה [ראה: ע”ע 394/99 המפד”ל – אגבריה תופיק, טרם פורסם – פסה”ד מיום 23.12.03), המפנה לדב”ע נה/ 86-3 , נה/206-3  שרף ואח’ נ. ספריה משותפת לדורות פד”ע כט’ 301 בעמ’ 316, שם נקבע, כי ניתן לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, כאשר הטעם העיקרי לאי תשלום שכר במועד היה כי השכר לא שולם עקב משבר כספי כבד שפקד את המעביד, וכן לע”ע 300029/98 לעיל, (ראה:סעיף ב’ לפסק הדין).

33. בענייננו, הנסיבות המתוארות על ידי הנתבעת ואשר לא הוכחשו, מלמדות כי מצבה הכספי של הנתבעת, הולך ומתדרדר, ופעילותה משותקת כמעט לחלוטין.

יתרה מכך, בשל העיקולים הרובצים עליה, אף אין בידיה להיעזר בכספים ממשרד הפנים, ואף אין בידיה לשלם את שכר העובדים במלואו ובמועדו, גם לאחר מינוי חשב מלווה.

מנגד, וכל עוד וככל שהיה הדבר אפשרי, שילמה הנתבעת את שכר עובדיה, הגם שאף זאת באיחור, והיא עושה כל שלאל ידיה, על מנת להיחלץ מן המצב אליו נקלעה.

 

לעניין זה נקדים ונבהיר כי אין בידינו לקבל את טענת התובעת כי אין להפחית פיצויי הלנה בענייננו, הואיל והנתבעת לא העבירה את חובה לתובעת גם לאחר פסק הדין החלקי.

כבר נפסק [ראה: ע”ע 394/99 לעיל – בסעיף 6 לפסה”ד], כי התנאי של תשלום החוב עצמו הינו רלוונטי אך לחלופה השלישית של סעיף 18 לחוק.

34. הנה כי כן, משהגענו לכלל מסקנה שבידי בית הדין הסמכות להפחית פיצויי הלנה, בנסיבות המקרה שבנדון, שומה עלינו לבחון את שאלת הפחתת הפיצוי, תוך יישום  תכלית חוק הגנת השכר ותכליתו של סעיף 19א לחוק עליהם עמדנו לעיל, על נסיבות המקרה שבפנינו, והכל תוך עריכת האיזון הראוי בין האינטרסים המונחים על הכף.

בע”ע 300029/98 לעיל, קבע בית הדין הארצי את אמות המידה בהפעלת שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה, כמחייבות התחשבות בנסיבות המקרה, בתום לבם של הצדדים, ובתכלית החקיקה.

  לעקרונות אלו, אף ניתן ביטוי במאמרו של כב’ הנשיא תוך שימת דגש על כך שבית הדין נדרש  לעריכת איזון תוך פירוש מציאותי המעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש, במטרה להגיע להכרעה צודקת ומאוזנת יותר, אשר תאפשר להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, אך מאידך תאפשר למתן את הפיצוי במקרים שלא הייתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו.

35. ככל שהדברים נוגעים לתום ליבה של הנתבעת, בנסיבות שתיארנו לעיל, אין עסקינן במעביד החזק המתכוון לרמוס את את העובד החלש, ובכל מקרה ניכר שמעביד זה עשה כל אשר לאל ידו על מנת שלא לפגוע בעובדים ושלא לשלול מהם את זכויותיהם, עד כמה שעלה הדבר בידיו.

באשר לשתי אמות המידה האחרות, הרי שיישום ההלכה ותכלית החוק על נסיבות המקרה שבפנינו, הינו מורכב ביותר לנוכח התשתית העובדתית שבפנינו בדבר מצבה הכספי הקשה של המועצה בעת היווצרות החוב, ואף נכון למועד זה, עת אף לגבי תשלום המשכורות עצמן אין הנתבעת מסוגלת לעמוד בהתחייבויותיה.

 לעניין זה, אף לא נעלם מעינינו, המצב הבלתי נסבל נכון למועד זה, ברשויות מקומיות רבות ובכלל זה הנתבעת, בו לאורך זמן לא משולמות משכורות העובדים עקב העדר תקציבים.

 

ערים אנו אף לטענה כי בגופים דוגמת הנתבעת שבנדון, הנטל הכספי של פיצויי ההלנה יוטל על כלל הציבור ולא יהווה בבחינת הרתעה לגבי המעביד עצמו, אלא שבנסיבות המקרה שבנדון, הבעייתיות אינה מתמצית אך בשאלה זו, כי אם ובעיקר בכך, שבהטלת פיצויי הלנה בהיקפים כנתבע על ידי התובעת, יהיה למעשה כדי לסכן את התכלית העיקרית של חוק הגנת השכר, קרי תשלום השכר עצמו לכלל עובדי המועצה.

אמת הדבר, טענה זו עשויה לעלות בכל מקרה של מעביד הנקלע לקשיים כספיים – אלא שבענייננו, אין המדובר בחשש בעלמא או בטענה תיאורטית, כי אם במציאות מצערת נכון למועד זה, שאין בידינו להתעלם ממנה.

36. מכאן שהלכה למעשה נדרשים אנו לאזן בין “רעה חולה” אחת לרעותה. מחד להבטיח הגשמת תכליתו של סעיף 19א לחוק, אשר משמעות רבה נודעת לו דווקא בעיתות של מצוקה כספית דוגמת אלו שבפנינו. 

מאידך, להמנע ממצב בו בהטלת פיצויי הלנה על הנתבעת, נמצא פוגעים בתכלית העיקרית של חוק הגנת השכר, מניעת הלנת שכרם של העובדים.

37. בע”ע 394/99 קבע בית הדין הארצי, כי יש לקחת בחשבון אף את מהות החוב בו מדובר וזאת בנוסף לנסיבות האחרות, עת באים לשקול הפחתת פיצויי הלנה, שכן לא כל תשלום זהה למשנהו. 

ואמנם במסגרת האיזון שנדרשים אנו לערוך, סבורים אנו כי יש ליתן משקל לכך שסכום פיצויי ההלנה, אינו תשלום המועבר לידי העובד עצמו, או העובדים אלא לקרן ההשתלמות עצמה.

בפרשת תע”ש לעיל, התייחס בית הדין הארצי לכך שבפסיקת פיצויי הלנה לקרן, העובד יקבל רק את המגיע לו מבלי ש”יהנה” מכספי פיצויי ההלנה, אך באותו מקרה, הגיע למסקנה כי תכלית הפיצוי היא להרתיע, ואין הוא בהכרח נועד להעשיר את מי שמקבלו (שם, בסעיף 12ד’ לפסה”ד).

בנסיבות שהמקרה שבפנינו, סבורים אנו כי יש מקום לאבחן את שנפסק בעניין תע”ש לעיל מעניינינו. 

בנסיבות שבפנינו כאשר על כף המאזניים מונחת, בין היתר, שאלת היכולת לעמוד בתשלום שכרם של כלל העובדים, למול חיוב בפיצויי הלנה לטובת הקרן על אי העברת ההפרשות והניכויים לקבוצה של מספר עובדים בודדים, סבורים אנו כי מהות החיוב כאמור, שוקלת לטובת הפחתת פיצויי ההלנה שיועברו לקרן התובעת.

38. שאלה נפרדת היא באיזה שיעור יש להפחית את פיצויי ההלנה, ובאיזה תנאים לפסוק אותם.

בעניין זה, תכלית ההרתעה מחייבת כי החיוב בפיצויי הלנה יהיה כזה, שבמערכת השיקולים של מקבלי ההחלטות במעביד, ואלו המפקחים על שיקול הדעת של המעביד, תינתן עדיפות להעברת הכספים לקופות הגמל על פני כל התחייבות אחרת.

מאידך, אל לה להרתעה זו להפוך לרועץ, כך שתסכן היא את התכלית של תשלום משכורות העובדים עצמן.

זאת ועוד, כפי שבואר לעיל, יש להבחין בין אי העברת ניכויים משכר העובד, לבין אי העברת הפרשות המעביד, ואף לתכלית זו יש ליתן ביטוי במסגרת פסק דיננו, כך שיינתן ביטוי לחומרה היתרה שבאי העברת חלק העובד, על רקע הנסיבות המיוחדות שבפנינו.

מכאן שהאיזון הנכון בנסיבות המקרה שבפנינו, מחייב הטלת סנקציה הרתעתית משמעותית, אשר תהיה כזו שתגרום למתן עדיפות להעברת הכספים לקופות הגמל על פני כל התחייבות אחרת, למעט זו הקשורה לתשלום שכר העובדים, תוך אבחנה בין חלק העובדים וחלק המעביד שלא הועברו. 

39. באשר לאופן פסיקת הפיצוי, בעניין זה נתנו דעתנו לכך, שבפרשת עראבה הנ”ל, ובנסיבות החמורות כפי שנקבעו שם, הוחלט על הטלת פיצויי הלנה החל ממועד פסק הדין של בית הדין האזורי ועד התשלום בפעל.

אי לכך, ולאור כל האמור לעיל, סבורים אנו, כפי שסברנו בפרשת פרדס חנה הנ”ל,  כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון ועל רקע המציאות השוררת נכון למועד זה, יהא זה ראוי לחייב את התובעת בפיצויי הלנה מופחתים תוך אבחנה בין חלק המעביד לחלק העובד, כאשר פיצויים אלו יחולו באופן פרוגרסיבי, אשר יהיה בו כדי להשיג את תכלית ההרתעה, מבלי לסכן את תכלית החוק.

40. אשר על כן, ולאור כל האמור לעיל, ובהמשך לפסק הדין החלקי לפיו נקבע (על יסוד הסכמת הצדדים) כי על קרן החוב שאינה במחלוקת תשלם הנתבעת ריבית חשב החל ממועד הגשת כל תביעה ועד לתשלום בפעל – אנו מורים כי רבע מסכום החוב שאינו במחלוקת (חלק העובדים), לגבי החודשים הרלוונטיים כאמור בסעיף 17 לפסק דיננו, יישא פיצויי הלנה כהגדרתם בסעיף 17(2) לחוק הגנת השכר בשיעור של 5% לחודש החל ממועד הגשת התביעות ועד התשלום המלא בפעל, ואילו לגבי יתרת שלשה הרבעים מסכום החוב, אלו ישאו ריבית חשב ממועד הגשת התביעות ועד התשלום המלא בפעל, כפי שהוסכם בין הצדדים.

הוא הדין, לגבי התביעה לתשלום פיצויי הלנה בגין העברת התשלומים לחודשים אוקטובר עד דצמבר 2002 באיחור, אשר לגביה לא ראינו לסטות מן המוסכם בין הצדדים באשר לתשלום ריבית חשב ממועד הגשת התביעות ועד התשלום המלא בפעל.

בהתאם למוסכם בין הצדדים, סכום פיצויי ההלנה שפסקנו כאמור לעיל על חלק העובדים, יבוא במקום תשלום ריבית החשב עליה הוסכם בין הצדדים ואושר בפסק הדין החלקי.

 

ברם אולם, ככל שלא ישולמו הסכומים שפסקנו כאמור לעיל, בתוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי ב”כ הנתבעת, ישא סכום הקרן, פיצויי הלנה וריבית חשב כמבואר לעיל בגין התקופה שעד מתן פסק דיננו, והחל ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפעל, ישא מלוא סכום הקרן, פיצויי הלנה מלאים כהגדרתם בסעיף 19א(ב), ודוק אף בעניין זה, יבוא סכום פיצויי ההלנה המלאים כאמור, במקום תשלום ריבית החשב ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפעל.

כמו כן תשא הנתבעת בהוצאות התובעת ושכ”ט פרקליטיה (כולל מע”מ) בסך כולל של 5,000 ₪ לתשלום תוך 30 יום מיום שיומצא פסק הדין לידי בא כוחה.

 

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.   

ניתן היום ד’ בשבט, תשס”ו (2 בפברואר 2006) בהעדר הצדדים.

 

 

נציג עובדים מוסבאח חלבי

נציג מעבידים פואד חמדאן

אביטל רימון-קפלן שופטת