קרן השתלמות לאקדמאיים במדעי החברה והרוח בע״מ נ׳ מועצה מקומית קרית עקרון

PAGE  1

         

בתי הדין לעבודה

בית דין א.לעבודה ת”א	עב 002035/05
בפני:	כב’ השופטת ורדה סאמט נ.צ. (ע) מר אריה המר  נ.צ. (מ) מר דן ארז	תאריך:	29/05/2007

בעניין:	קרן השתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח בע”מ
	ע”י ב”כ	עו”ד גלעד בכר	התובעת
	נ  ג  ד
	מועצה מקומית קרית עקרון
	ע”י ב”כ	עו”ד דוד כחלון	הנתבעת

פסק – דין

עניינה של העתירה שבפנינו היא בשאלת זכאותה  של התובעת לפיצויי הלנת שכר בגין הפרשות לקרן ההשתלמות שהופרשו ע”י הנתבעת באיחור, ועבור חודשים יוני 2004 ועד נובמבר 2004.

התובעת הינה קרן השתלמות כהגדרתה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה (נוסח משולב), של העובדים האקדמאים במדעי החברה והרוח בישראל. כספי התובעת מופקדים ומנוהלים על ידי בנק יהב לעובדי המדינה בע”מ.

הנתבעת הינה רשות מקומית המעסיקה עובדים אקדמאיים במדעי החברה והרוח, עמיתי קרן ההשתלמות. 

בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי הכללי שנחתם בין הסתדרות האקדמאים במדעי החברה והרוח לבין ממשלת ישראל ומרכז השלטון המקומי, אשר חל על היחסים בין הנתבעת לבין עובדיה, על הנתבעת להפריש בעבור העובדים האקדמאים 7.5% כחלק מעביד, ולנכות 2.5% מהשכר כחלק עובד. 

הנתבעת לא העבירה במועדם את התשלומים לקרן השתלמות לחודשים 11/04 – 6/04 עבור העובדים, עמיתי הקרן. 

בחודש ינואר 2005 שלחה הנתבעת לקרן ההשתלמות שיק ע”ס 22,082.25 ₪ בגין חוב תשלומים עד לסוף שנת 2004. השיק נשלח לתובעת ביום 24.1.05 ונפדה על ידי הבנק ביום 28.1.05. 

בדיון המקדמי מיום 15.5.05 מסר ב”כ התובעת כי נותר חוב ריבית פיגורים בסך 816 ₪. 

כעולה מהודעת ב”כ הנתבעת לבית הדין מיום 24.5.05, בתאריך 23.3.05 שלחה הנתבעת לתובעת שיק ע”ס 817 ₪. 

עם קבלת התשלום, נשלח לנתבעת אישור בנק יהב מיום 15.5.05 ובו צויין: 

“עם קבלת תשלומי ריבית הפיגורים ב- 7.4.05 נסגרו חובות המועצה עד לחודש 3/05 (כולל) וכולל ריבית”. 

טיעוני ב”כ התובעת:

על פי חוק הגנת השכר התשי”ח – 1958 (להלן – חוק הגנת השכר) ועל פי ההלכה הפסוקה חוב לקרן השתלמות כמוהו כשכר ולפיכך התובעת זכאית לפיצויי הלנת שכר בגינו. 

לחלופין, יש לחייב הנתבעת בתשלום ריבית “חשב כללי” כאמור בתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ”ד – 1984 (להלן – תקנות מס הכנסה). 

על הנתבעת לשאת בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך דין בהתאם לתקנות לשכת עורכי הדין (כללי התעריף המינימלי ) התש”ס – 2000 (להלן – תקנות לשכת עוה”ד), ובתוספת מע”מ כדין. 

טיעוני ב”כ הנתבעת:

הנתבעת לא קבלה כל התראה בגין חובותיה לתובעת. על אף מצבה הכספי הקשה ומתוך חובת התשלום, פרעה הנתבעת את מלוא חובה בגין קרן ההשתלמות עוד בטרם קבלה הנתבעת את כתב התביעה שהוגש כנגדה. 

בטרם התקיים הדיון המקדמי בתובענה, אישרה התובעת כנגד קבלת תשלומי ריבית הפיגורים, את סילוק מלוא חוב הנתבעת לתובעת עד לחודש 3/05, ועל כן, גם לו היתה התובעת זכאית לפיצויי הלנת שכר הרי שהיא ויתרה עליהם לחלוטין. 

אין מקום לחיוב הנתבעת בהוצאות משפט ובשכר טירחת עו”ד, לאור התנהלות התובעת בתיק וכאשר לא היה צורך בקיום ישיבות כלשהן בבית הדין. מכל מקום, שכר הטרחה המינימלי של לשכת עורכי הדין היא שכר מומלץ בלבד . 

הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב. 

לציין, כי התיק הובא למתן פסק דין רק ביום 6.3.07. ביה”ד מצר על העיכוב שנגרם עקב כך במתן פסק . 

דיון והכרעה:

אין חולק כי התובעת הינה קרן השתלמות ובבחינת “קופת גמל” כמשמעותה בסעיף 47 לפקודת מס הכנסה ובתקנות מס הכנסה, ובגדר “קופת גמל” כמשמעה בחוק הגנת השכר. 

כמו כן, אין חולק כי על הנתבעת חלה החבות בהפרשות לקרן ההשתלמות עבור עובדיה האקדמאים, בשיעור של 7.5% כחלק מעביד ובשיעור 2.5% דרך ניכוי משכר העובד כחלק העובד. אין גם חולק שהנתבעת לא העבירה לתובעת את התשלומים (חלק העובד וחלק המעביד) עבור העובדים, עמיתי הקרן, בגין החודשים יוני 2004 ועד נובמבר 2004 (כולל), במועדם. 

רק בתאריך 24.1.05 לאחר הגשת התביעה לביה”ד שהוגשה ביום 2.1.05, העבירה הנתבעת לתובעת סך של 22,082.25 ₪ בגין חוב התשלומים עד לסוף שנת 2004. 

בחודש 3/05 הועבר סכום נוסף בסך 816 ₪ בגין חוב ריבית פיגורים. 

סעיף 1 לחוק הגנת השכר מגדיר “שכר עבודה” כדלקמן:

“”שכר עבודה” – לרבות תשלומים בעד חגים…ותשלומים אחרים המגיעים לעובד עקב עבודתו ובמשך עבודתו”.

במסגרת “התשלומים האחרים” נמנות ההפרשות שעל המעביד להפריש עבור העובד אם לקרן פנסיה ואם לקרן השתלמות, בהתאם להסכמים החלים על הצדדים. מכאן, שפיגור בתשלום הפרשות אלו גורר אחריו “פיצויי הלנה”.

ס’ 19 א. לחוק הגנת השכר שכותרתו “חוב קופת גמל כשכר מולן” קובע בענין פיצויי ההלנה על חוב  לקופת גמל, כדלקמן: 

“(א) יראו כשכר מולן גם סכום שמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד, ובלבד שהסכום אשר חייב המעביד לנכות לא שולם לקופה תוך 21  יום מהיום שבו  רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות או שהסכום  שהמעביד נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין השכר הולן ובין שלא הולן. 

(ב) פיצוי הלנת השכר לפי סעיף זה יהיה – 

(1) לגבי סכום שהמעביד חייב לנכות משכר העובד – לפי סעיף 17;

(2) לגבי סכום שמעביד חייב במישרין לקופת הגמל (להלן – החוב) – הפרשי הצמדה למן המועד לתשלום שכר העבודה שלגביו קיימת החבות לקופת הגמל עד יום תשלומו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של החוב והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבו לא שולם החוב; בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 20% האמורה באופן יחסי”. 

החובה לשלם פיצויי הלנה בגין פיגור בתשלום לקופת גמל הוספה בשנת
תשל”ג – 1973. 

בסעיף 28 (2) לחוק הגנת השכר נקבע כי לקופת גמל תהיה זכות תביעה במישרין נגד מעביד לגבי חוב שחב לה כאמור בסעיף 19א. לעיל. (ור’ לעניין זה גם ח’ הרדוף זכויות עובדים בקופת גמל, הוצאת פרלשטיין-גינוסר, 1997, בעמ’ 128)

הזכות לפיצויי הלנה מעוגנת בחקיקת מגן שמטרתה להעניק הגנה כוללת ומקיפה לשכר עבודה ולהרתיע מעביד מלהלין שכר, פיצויי פטורים או תשלום הנוגע לקופת גמל. 

פיצויי ההלנה הם פיצויים המשתלמים ללא הוכחת נזק או הפרה חוזית, אלא זוהי סנקציה עונשית המוטלת ללא קשר לבחינת הנזק ולמידתו. 

קופות הגמל למיניהן באות להגן על עתידם של העובדים בעת פרישה, והחובה בתשלום פיצויי הלנה לקופות הגמל בגין פיגור בהעברת תשלומים לקופות באה על מנת למנוע מצב בו תפגענה זכויות העובדים בעת פרישה (ר’ מאמרו של כב’ הנשיא סטיב אדלר “פיצויי הלנה: חוק ופסיקה” , שנתון משפט העבודה ו’ תשנ”ו). 

כפי שנפסק: 

“תשלומים לקרנות פנסיה, השתלמות ותגמולים הם חלק בלתי נפרד משכרו של עובד. בתשלומים מעוגן עתידו הכלכלי של העובד ובני משפחתו. עיכוב בהעברת התשלומים לקרנות עשוי לגרום נזק בלתי הפיך לעובד”. (ע”ע 1529/04 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות נ’ מועצה מקומית ינוח ג’ת). 

לעניין זכותה של קופת הגמל לתבוע במישרין מהמעביד סכום שהוא חב לה וכן לתבוע פיצויי הלנה בגין הפיגור בתשלום החוב ולעניין הרציונל העומד בבסיס החיוב בתשלום פיצויי הלנה ר’ דב”ע נו/62-5 תע”ש – תעשיות לישראל בע”מ נ’ קרן השתלמות למהנדסים בע”מ, פד”ע לא 449, ע”ע 73/03, ע”ע 35/03 וכן דב”ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ’ מנחם שוורץ, פד”ע ג’ 318)

לאור האמור לעיל, אין בידינו לקבל את גרסת ב”כ הנתבעת לפיה אישור התובעת מיום 15.5.05 בדבר סילוק חובות הנתבעת (קרן +ריבית) עד לחודש 3/05 – מהווה בגדר וויתור על זכאותה של התובעת לתבוע תשלום פיצויי הלנה בגין האיחור בהעברת התשלומים לקרן ההשתלמות. מהמקובץ לעיל מתבקשת המסקנה כי וויתור על הזכות לפיצוי הלנה צריך להיות מפורש וחד משמעי, ועצם העובדה שהתובעת הגישה תביעה לבית הדין ועתרה לתשלום פיצויי הלנה עקב איחור בהעברת התשלומים לקרן ההשתלמות מעידה על היפוכם של דברים. 

על אף האמור לעיל, תכלית חוק הגנת השכר וקביעת הזכאות לפיצויי הלנה מכוחו, כפי שפורטה לעיל, אינה מתקיימת בחלל ריק, ואף גובה פיצויי ההלנה על פי החוק – נתון לשיקול דעתם של בתי הדין בפסיקתם. 

לשם כך נקבעו אותם חריגים בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, המעניק שיקול דעת לבית הדין להפחתת פיצויי ההלנה:

“בית הדין האזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי שעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית דין אזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו.”

באשר לשיקול הדעת שעל בית הדין להפעיל בעת פסיקת פיצויי הלנה, כותב כב’ הנשיא אדלר:

“…האם הטלת פיצוי הלנה בשיעור קיצוני מבלי שניתן לבית הדין שיקול דעת נוגדת את יסודות המשפט, משום שנשלל שיקול דעתו של בית הדין ליישם את תכלית החוק במקרה המסויים? נדיר המקרה במשפט האזרחי, בו מנוע בית הדין מלשקול את תום לבבם של בעלי הדין ולהתחשב במכלול נסיבות המקרה בעת הטלת הסנקציה. יחסי עבודה מבוססים על מערכת של יחסי אנוש מורכבת ומסובכת, שכן בבני אנוש מדובר ובקשרי עבודה המתקיימים במשך שעות רבות ביממה ולאורך תקופה ממושכת. לפיכך יש מקום לשקול האם ניתן לפרשת את חוק הגנת השכר כמעניק שיקול דעת גדול יותר לבתי הדין… 

בחיפוש אחר מדיניות אשר תשיג את התוצאות החיוביות שצוינו לעיל, תוך איזון נאות בין זכויות העובד והמעביד, יש מקום להעלות לדיון את הפירוש הרחב של הסיבות  המסמיכות את בית הדין לשקול הפחתת פיצויי הלנה ולקבוע את שיעור ההפחתה. מדובר בפירוש רחב של המושגים “טעות כנה”, “חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש” ו”נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה”. פירוש אשר בעקבותיו ישקול בית הדין את מכלול נסיבות המקרה, ויביא להכרעה צודקת ומאוזנת יותר. מדובר בפירוש מציאותי המעוגן במציאות, בהקשר התעשייתי וביחסי האנוש. פירוש זה ייתן לבית הדין את שיקול הדעת להעניש את החזק המתכוון לרמוס את החלש, ולמתן את הפיצוי במקרים שלא הייתה כוונה של המעביד לפגוע בעובד או לשלול ממנו את זכויותיו”. (ר’ ס’ אדלר, “פיצויי הלנה: חוק ופסיקה”, שנתון משפט העבודה, כרך ו, בעמ’ 45-46).

בע”ע 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע”מ – מירב בן הלל, עבודה ארצי, כרך לג[84], 23, נקבע:

“פסיקת פיצויי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין, בהפעלת שיקול דעת זה צריך בית הדין, להביא בחשבון מחד את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, שהביא לכך שכונו ע”י הפסיקה “סנקציה מעין עונשית” סנקציה דרקונית, “כדור שלג”, פיצויי In Terorem… על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה מחד לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך, ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב תשלום, צריך להתפרש לקולה, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות”.

ובהמשך לכך, נפסק בע”ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – ג’וליה מימון, עבודה ארצי, כרך לג (36), 25 (להלן – פרשת בית יעקב), כי:

“אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה

שיקול דעת לבית הדין.

עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של חוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי. באופן דומה פסקנו לגבי קוגנטיות, גם של סטטוס של עובד, גם של זכויות מכוח חוקי המגן … הנה כי כן, בעיני לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה”.

לטענת התובעת, יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה מלאים על מלוא החוב בהתאם לסעיף 19א(א) לחוק הגנת השכר.

התובעת מפנה בסיכומיה, בין היתר לפסק הדין בעניין דב”ע נו/62-5 תע”ש תעשיות לישראל בע”מ – קרן השתלמות למהנדסים בע”מ והתעשיה האוירית לישראל בע”מ, וכן לפסק הדין בע”ע 73/03 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות – מועצה מקומית עראבה (להלן – פרשת עראבה) מיום 3.12.03, ולטענתה בנסיבות דנן, בית הדין אינו מוסמך כלל להפחית פיצויי הלנה בגין חלק העובד בשיעור של 25% מגובה החוב, ואף לגבי היתרה בהיקף של 75% מגובה החוב, אין מקום להפחתת הפיצוי מן הטעם שמצב כלכלי יהווה טעם להפחתת פיצויי הלנה אך ורק שעה שאותו מצב כלכלי מביא לפשיטת רגל או לפירוק תאגיד ואין עסקינן בנסיבות כאמור בענייננו. 

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי “הינה רשות מקומית הסובלת, כמו מרבית הרשויות המקומיות, ממצב כלכלי קשה ביותר. הנתבעת מצוייה בהליך של התייעלות ותוכנית הבראה, אך טרם קבלה כספים והלוואות שהובטחו לה מזה זמן רב על ידי המדינה ומוסדותיה. הנתבעת עושה כל שאל ידה על מנת לשלם משכורות העובדים, וזכויות נלוות שלהם, במועד על פי החוק, למרות מצבה הכלכלי הקשה, וזאת תוך העדפתם על כלל הנושים האחרים. “

המחלוקת בין הצדדים, הינה, איפוא, בשאלה האם יש לפסוק על סכום החוב בנסיבות המקרה שבנדון, פיצויי הלנה במלואם, או שמא, כטענת הנתבעת, נוכח המצב הכספי הקשה אליו נקלעה, יש לראות במצבה הכלכלי בבחינת “נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה”, המצדיקה הפחתת פיצויי הלנה.

אומנם, ככלל, קשיים כלכליים של מעביד במהלך הרגיל של העסקים, אינם מהווים נימוק להפחתת פיצויי הלנה בשל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה (ר’ דב”ע לב/3-3 מרכז החינוך העצמאי נ’ מנחם דב שוורץ, פד”ע ג, 318).

אולם, לכלל זה יש יוצאים מן הכלל, כפי שמצינו בפסיקת בית הדין הארצי (ר’ ע”ע 394/99 המפד”ל – אגבריה תופיק, טרם פורסם – פסה”ד מיום 23.12.03, המפנה לדב”ע נה3/-86, דב”ע נה/3-206 שרף ואח’ נ. ספריה משותפת לדורות פד”ע כט’ 301 בעמ’ 316 וכן לע”ע 300029/98; ע”ע 1242/04 עיריית לוד – אבלין דהן יו”ר ארגון עובדי לוד וארגון עובדי עיריית לוד (הסתדרות המעוף) בשם 937 עובדי עיריית לוד ואחרים והיועץ המשפטי לממשלה – טרם פורסם, פרשת בית יעקב לעיל)

בעניין זה פסק בית הדין הארצי, אך לאחרונה, בע”ע 437/03 מרכנתיל ניהול קופות גמל בע”מ נ’ מועצה מקומית כפר כנא , טרם פורסם – ניתן ביום 1.1.06 (להלן – פרשת כפר כנא),  כדלהלן:

“אנו דנים במועצה מקומית. מצבן של המועצות המקומיות בימים אלו הוא בידיעתו השיפוטית של בית הדין. על מצבן הקשה של הרשויות המקומיות עמדו השופטת נילי ארד והנשיא סטיב אדלר בפסק דינם המקיף והממצא בעניין עיריית לוד. הרשויות המקומיות בעזרתו של משרד הפנים עושות עתה מאמצים משותפים על מנת להתגבר על הגירעונות. יש לרשויות קושי לשלם את משכורות עובדיהם.”

עוד נאמר בפסק הדין בעניין כפר כנא:

“…יש לקחת בחשבון את ההשפעה על המעביד עליו מוטלים פיצויי ההלנה. צריך שהיחס בין האיחור בהפרשות להשפעה של פיצויי ההלנה יהא סביר ומידתי. בין השיקולים שעל בית הדין לקחת הוא סוג הגוף המלין, מצבו הכלכלי…הא מדוברבהלנת שכר או בהפרשות לקופת גמל. אם מדובר בקופת גמל עלינו לשקולמהי מהות הביטוח. ביטוח פנסיה הוא דבר אחד. קרן השתלמות הוא דבר שונה. קרן השתלמות משמשת להשתלמויות של העובד שתאפשרנה לו קידום בעבודה…אך אין היא דומה במשקלה לביטוח גמלת פרישה. כל אלה צריכים להישקל…” 

לציין, כי בפרשת עראבה הנ”ל, עליה מסתמכת התובעת להוכחת זכותה לפיצויי הלנה, נדון בערעור פסק דין בעניינה של מועצה מקומית, אשר ניתן על יסוד כתב התביעה בהעדר הגנה.

בחייבו את המועצה שם בתשלום פיצויי הלנה מלאים מיום מתן פסק הדין בבית הדין האזורי ועד התשלום בפועל, קבע בית הדין הארצי:

“בית הדין קמא לא היה מוסמך להפחית מפיצויי ההלנה, ככל שאלה נגעו לכספי העובדים.

מנגד, לגבי כספי המועצה נתון לבית הדין האזורי שיקול הדעת להפחית את פיצויי ההלנה. אולם זאת, רק ככל שהמועצה מוכיחה הגנה מתאימה. ברם בעניננו המועצה כלל לא טרחה להגיש כתב הגנה. משמע, לא הוצגה, וכפועל יוצא, גם לא הוכחה כל הגנה מפני תשלום פיצויי הלנה. לנוכח האמור, היה על בית הדין קמא להטיל על המועצה תשלום פיצויי הלנה על פי חוק ולא הייתה הצדקה להפחית את פיצויי ההלנה כפי שהחליט בית הדין האזורי”

ובהמשך:

“נטען בפנינו כי המועצה עשתה לה למנהג לזלזל בהוראות בית הדין באשר להגשתה כתבי הגנה. מנהג זה, ככל שאכן הפך למנהג, מן הדין שיחלוף מן העולם בטרם יכה שורש.

זאת ועוד, ראוי שהיועץ המשפטי לממשלה יתן דעתו למנהג זה ואף לעובדה שהמועצה לא העבירה את כספי העובדים לקרן ההשתלמות שכן מלבד היות הדבר, לכאורה, עבירה פלילית הרי שמדובר בזלזול בכספי ציבור על-ידי נבחריו” (ר’ והשווה לעניין זה דב”ע נו/5-62 תע”ש תעשיות לישראל בע”מ נ’ קרן השתלמות למהנדסים בע”מ, שם נפסק כי  אין מקום לאבחן בין מטרת קרן השתלמות לבין מטרות קופות הגמל האחרות לצורך החיוב בפיצויי הלנה.)

זאת ועוד, במסגרת טיעוני הצדדים באותו תיק התברר כי זוהי תביעה רביעית שהוגשה כנגד הנתבעת שם, אשר עשתה לה מינהג קבוע כאמור שלא לטרוח בהגשת כתבי הגנה לתביעות שהוגשו כנגדה.

על האבחנה שיש לעשות בין נסיבות פרשת עראבה לבין התביעה נשוא הדיון, עמד כב’ הנשיא אדלר בפרשת כפר כנא הנ”ל כדלקמן:

“סוגייה זו מונחת לפנינו פעם נוספת לאחר שנידונה והוכרעה במספר פסקי דין ובין היתר בע”ע 73/03; ע”ע 4/03 קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע”מ נ’ עראבה מועצה מקומית ובעע”ע 1259/04 קרן השתלמות לעובדי הרדויות המקומיות בע”מ נ’ מועצה מקומית יאנוח ג’ת. שם סברנו כי הפחתת פיצויי הלנה תתאפשר רק מקום בו המועצה הוכיחה הגנה מתאימה המצדיקה הפחתתם. באותם מקרים, המועצה לא טרחה להגיש כתב הגנה ופסק הדין ניתן על יסוד כתב התביעה, כך שממילא לא הוכחה הגנה כלשהי שתוכל לעמוד ביסוד הפחתת פיצויי ההלנה. משכך, הושתו על המועצה פיצויי הלנה מלאים בגין אי העברת הכספים לקרן, חלק עובד וחלק מעביד.

על פני הדברים, נראה כי היה מקום לחייב את המועצה גם בענייננו בתשלום פיצויי הלנה מלאים בגין אי העברת הכספים לקרן. אלא, שבית הדין בתוך עמו יושב, וצוק העיתים ומצבו המיוחד של השלטון המקומי מחייב עריכת איזון בין החומרה שיש לייחס לאי העברת הכספים לקרן, לבין הנטל הגלום בהשתת פיצויי הלנה מלאים על המועצה, עובדיה וקופת הציבור, שעה שהמועצה מצויה בהליכי הבראה.”

הנה כי כן, נקודת המוצא בבחינת נסיבות המקרה שבפנינו, שונה בתכלית מן הנסיבות שנבחנו בפרשת עראבה, שם דובר בנתבעת אשר לא רק שהלינה באופן קבוע תשלומים לקרן ההשתלמות, אלא שאף לא טרחה להתגונן כנגד התביעות החוזרות ונשנות שהוגשו כנגדה.

בענייננו, לעומת זאת, לא נטען כי המדובר בהפרות חוזרות ונישנות מצד הנתבעת, ואיננו סבורים כי מדובר בנתבעת אשר מזלזלת בהליכי בית הדין.

אבחנה זו בין שני המקרים הינה מהותית ביותר עת עסקינן בהוראות חוק הגנת השכר אשר תכליתן, כאמור, להרתיע מעביד מהלנת שכר עובדיו.

יתרה מזאת, על דרך קל וחומר ניתן לומר, שאם בפרשת כפר כנא, בו נדונה סוגיית אי העברת תשלומים ע”י המועצה המקומית לקרן במשך תקופה של למעלה מ – 3 שנים, הוחלט שיש מקום להפחתת פיצויי ההלנה, הרי שיש לומר כי בנסיבות המקרה דנן, בו לא נטען, כאמור לגבי הלנה חוזרת ונשנית, ומדובר בעיכוב העברת התשלומים לקרן השתלמות במשך כחצי שנה “בלבד” (מבלי לזלזל בחומרת הפיגור בתשלומים), לא יהיה זה מוצדק להשית על הנתבעת חיוב במלוא פיצויי ההלנה הקובעים בחוק הגנת השכר.

השאלה המתעוררת נוכח האמור הינה האם יש להבחין בעניין הפחתת פיצויי ההלנה  בין החוב שנוצר בגין אי העברת תשלומי חלק המעביד במועדם לבין אי העברת תשלומי חלק העובד במועדם. 

בפסה”ד בעניין עראבה קבע בית הדין הארצי, כי בית הדין האזורי באותו מקרה לא היה מוסמך להפחית פיצויי הלנה מחלק העובדים. בקביעתו ביחס לאי העברת חלק העובדים, היפנה בית הדין הארצי לפסה”ד בדב”ע נו/62-5 תע”ש תעשיות לישראל בע”מ – קרן השתלמות למהנדסים בע”מ והתעשיה האוירית לישראל בע”מ, פד”ע לא 449 (להלן – פרשת תע”ש).

באותו מקרה שני המעבידים נקלעו לקשיים כספיים ולקשיים בתזרים המזומנים. כתוצאה מכך, עיכבו תשלומים שונים, ובין היתר תשלומים לקרן השתלמות.

תע”ש באותו מקרה עיכבה את מלוא התשלומים בעוד שהתעשייה האווירית העבירה רק את הסכומים שניכתה מן העובדים.

בדונו בשאלה באם יש מקום לאבחן בין כספי העובד לבין כספי המעביד בקרן השתלמות שלא הועברו ליעדם לצורך החיוב בפיצויי הלנה, קבע בית הדין הארצי בפרשת תע”ש הנ”ל כי:

“המחוקק מתייחס למקור הכספים בצורה שונה. כך, אי-העברת כספים שנוכו מהעובד ולא הועברו ליעדם מהווה עבירה פלילית שעונשה בצידה (סעיף 26 לחוק הגנת השכר).

שיעור פיצוי ההלנה שונה לגבי סכום שהמעביד חייב לגבות משכר העובד ולגבי הסכום

שהמעביד חייב במישרין לקופת הגמל (סעיף 19א (ב) לחוק הגנת השכר).

נדגיש כי העבירה הפלילית היחידה בחוק הגנת השכר היא זו שמנינו בפיסקה זו.

מאבחנה זו ניתן ללמוד על החומרה המיוחדת שמייחס המחוקק לאי העברת כספי ניכוי

משכר העבודה ליעדם ושימוש שנעשה באותם כספים למטרות אחרות.

מהאמור עולה כי ניתן שלא לנקוט אמת מידה שווה לגבי שכר עבודה שנוכה מעובד ולא

הועבר ליעדו לזה של שכר עבודה שהיה צריך להשתלם לידי העובד ישירות.

יש להתיחס בחומרה למקרה של ניכוי מכספי עובדים שלא הועברו ל”קרן ההשתלמות”, שהשימוש בהם נעשה למטרות אחרות של המעביד. במקרה זה אין להפחית מפיצוי ההלנה כלל. מאידך, בנסיבות מסוימות ניתן להפחית את פיצוי ההלנה על כספי המעביד שלא הועברו ל”קרן ההשתלמות”.

אומנם, בפרשת עראבה, אימץ בית הדין הארצי את ההלכה שנפסקה כאמור, וקבע באותו מקרה, כי בית הדין האזורי לא היה מוסמך להפחית מפיצויי ההלנה ככל שאלו נגעו לכספי העובדים, אלא שכפי שהובהר לעיל אין להקיש מנסיבות פרשת עראבה ופסק הדין שניתן בהתחשב בהן, לעניננו.

יפים, לעניין זה, דברי בית הדין בעב 2936/03 ק.ל.ע קרן השתלמות לעובדים סוציאלים בע”מ נ’ מועצה מקומית פרדס חנה כרכור, עבודה אזורי כרך טז 623 כדלקמן:

“איננו סבורים כי יש לפרש את פסק הדין בפרשת עראבה הנ”ל כמרחיב את ההלכה שנפסקה בפרשת תע”ש, באופן השולל לחלוטין את סמכותם של בתי הדין להפחית פיצויי הלנה על אי העברת חלק העובד לקרן השתלמות.

בפרשת עראבה אימץ בית הדין הארצי במלואה את הלכת תע”ש, כפי שאף עולה מתוך הציטוט שם, וקבע את שקבע בהתייחס לנסיבות החמורות שנדונו בפניו, ואשר לגביהן אף חיווה דעתו בחומרה רבה. מכאן, וכפי שעולה מפרשת תע”ש אשר אומצה בפרשת עראבה לעיל, אין להפחית פיצויי הלנה במקרה של ניכוי מכספי עובדים שלא הועברו ל”קרן ההשתלמות”, ואשר השימוש בהם נעשה למטרות אחרות של המעביד.”

על יסוד התשתית העובדתית שבפנינו, לא ניתן לומר, ואף לא הוכח, כי התקיים התנאי של שימוש בכספי העובדים בנתבעת למטרות אחרות של הנתבעת, ובפרט, שוכנענו, כאמור, כי המדובר בעניננו בנסיבות שונות בתכלית מאלו שנפרשו בפני ביה”ד הארצי בפרשת עראבה.

בסוגייה זו דן כב’ הנשיא אדלר בפסק דינו בעניין כפר כנא וציין:

“…שעה שעוסקים באי העברת כספים לקרן השתלמות, סבורני כי יש לערוך אבחנה בין כספים שנוכו משכר העובדים (“חלק העובד”) ונעשה בהם שימוש למטרות אחרות על ידי המעביד, לבין יתרת הכספים שיש להעביר לקרן, הם “חלק המעביד”. 

חלק המעביד – … במקרה כזה אני סבור כי אין מקום לפסוק פיצוי הלנה שנתי בשיעור 25%… הנזק לעובדים עקב אי העברת הכספים לקרן השתלמות אינו מיידי; הפגיעה בקרן בשל אי העברת חלק המעביד אינה זהה לפגיעה בעובדים ששכרם מולן;… לעומת זאת, קרן השתלמות אשר אינה מקבלת את “חלק המעביד” מהמעסיק במועדו מחמיצה אמנם את האפשרות להשקעת הכספים, אולם כל עוד הכספים ישתלמו לה באיחור, נזקה הישיר יבוא לידי ביטוי בהפסד הריבית וההצמדה על הסכומים.

חלק העובד – לא אלה הם פני הדברים באשר ל”חלק העובד” אשר נוכה משכר העובד על ידי המעסיק ולא הועבר לקרן ההשתלמות….

בימים כתיקונם, פיצויי ההלנה בגין אי העברת חלק העובד לקרן ראוי שיעמדו על שיעור משמעותי יותר מ”ריבית חשב”, או שלא יופחתו כלל, על מנת להביא לידי ביטוי את החומרה שבניכוי הכספים ללא העברתם למטרה לשמה נוכו משכר העובדים.

עם זאת, מצויים אנו בימים של משבר כספי עמוק בשלטון המקומי, ואנו עדים למאמציהם של כלל הגורמים הצריכים לדבר להתגבר על משבר זה ולהביא לאיזונן התקציבי של הרשויות באופן שיאפשר תשלום שכר שוטף לעובדיהן. בנסיבות חריגות אלה,…סבורני, שאין להטיל מעמסה נוספת על הקופה הציבורית בדמות פיצויי הלנה, אף שכאמור, בימים כתיקונם ראוי היה לעשות כן. 

יתרה מזו, למרבה הצער נוכחנו מדיונים בהליכים אחרים, כי השתת פיצויי הלנה מלאים או חלקיים בגין הלנת שכר או אי העברת הפרשות לקרנות, אינה גורמת בהכרח לעומדים בראש הרשויות המקומיות לבצע את המוטל עליהם ולהעביר את ההפרשות לקרנות בעד עובדיהן. לפיכך נראה, כי במקרה של אי העברה לקרן של “חלק עובד” שנוכה משכר העובדים, תצמח תועלת מרובה יותר משימוש בסנקציה הפלילית האישית על העומדים בראש הרשות כקבוע בחוק הגנת השכר…”

  

לאור האמור, מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת בתשלום ריבית פיגורים שמפרסם החשב הכללי ממועד היווצרות כל חוב (“המועד החוקי”), כמפורט בטבלה נספח א’ לסיכומי התובעת, ועד למועד תשלום ההפרשה בפועל, 28.1.05 – הן בגין חלק העובד והן בגין חלק המעביד. 

לא ישולם הסכום הנ”ל (ריבית בלבד) תוך 30 יום ממועד המצאת פסק הדין לידי ב”כ הנתבעת, יישא הסכום פיצויי הלנה מלאים כהגדרתם בסעיף 19א(ב) לחוק הגנת השכר החל ממועד פסק הדין ועד התשלום המלא בפועל.

לאחר שבחנו טיעוני הצדדים לעניין חיוב הנתבעת בהוצאות משפט ובשכ”ט עו”ד, ובהתחשב בעובדה שהחוב שולם במלואו על ידי הנתבעת ביום 28.1.05, ולמעט ריבית פיגורים בסך 816 ₪ ששולמה ע”י הנתבעת בתאריך 23.3.05, מצאנו לנכון לחייב הנתבעת בתשלום הוצאות משפט בסך 500 ₪ ובשכ”ט עו”ד בסך 1,000 ₪ בצירוף מע”מ, צמודים כדין מהיום. 

ניתן היום, _____________________________, בהעדר הצדדים.

________________ ______________ ________________

נ.צ. (ע) מר אריה המר נ.צ. (מ) מר דן ארז ורדה סאמט – שופטת