קרן השתלמות לאקדמים

1

    

בתי הדין לעבודה 

בית הדין האזורי לעבודה – חיפה	עב 000784/04
בפני:	כב’ השופטת אביטל רימון-קפלן		08/03/2007

 

בעניין:	קרן השתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח בע”מ
	ע”י ב”כ עו”ד	גלעד בכר	התובעת
	נ  ג  ד
	מועצה מקומית פרדס חנה – כרכור
	ע”י ב”כ  עו”ד	ג’ובראן ג’ובראן	הנתבעת

פסק דין

זוהי  תביעתה של קרן ההשתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח בע”מ (להלן  -התובעת), כנגד המועצה המקומית פרדס חנה – כרכור (להלן – הנתבעת), לתשלום הפרשות וניכויים לנתבעת בגין עובדי הנתבעת לתקופה שבין 8/03 ועד 1/04, בצירוף פיצויי הלנת שכר או לחילופין ריבית חשב.

לציין, כי עד למועד הגשת הסיכומים בתיק, שולמה קרן החוב נשוא התביעה בצירוף ריבית חשב, כך שגדר המחלוקת שנותרה בין הצדדים, היא שאלת החיוב בפיצויי הלנה בגין האיחור בתשלום הסכומים.

 

העובדות

להלן העובדות  שביסוד  המחלוקת נשוא תיק זה:

1. ביום 02.03.04 הגישה התובעת את תביעתה שבנדון כנגד הנתבעת, לתשלום הפרשות וניכויים בגין עובדיה, עבור החודשים אוגוסט 2003 עד ינואר 2004 בסך כולל של 46,239 ₪ קרן ו- 1,585 ₪ ריבית, ובסה”כ:  47,824 ₪ (להלן – החוב), בצירוף פיצויי הלנת שכר ולחלופין בצירוף ריבית חשב.

2. הנתבעת לא הגישה כתב הגנה במועד, ולפיכך ביום 07.09.05 נתן בית הדין מפי כב’ הש’ קוגן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעת, על יסוד כתב התביעה, בצירוף ריבית חשב על סכום הקרן והוצאות משפט.

3. ביום 19.10.05 הגישה הנתבעת בקשה לביטול פסק – דין, בה טענה כי סכום פסק הדין שולם במלואו. 

לבקשה צורף תצהיר גזבר הנתבעת בו נאמר כי סכום פסק הדין שולם וכי עקב בעיה בהעברת התיקים ליועץ המשפטי החדש, לא טופל התיק.

הבקשה הועברה לתגובת התובעת שהודיעה כי היא משאירה ההחלטה לשיקול דעת בית הדין, בכפוף לפסיקת הוצאות.

4. משכך, ביום 14.11.05 ניתנה החלטת כב’ הש’ קוגן על ביטול פסק הדין, תוך חיוב הנתבעת בהוצאות הבקשה.

כן הורה בית הדין כי על הנתבעת להגיש כתב הגנתה תוך 20 ימים מאותו יום.

5. ביום 28.11.05 הגישה הנתבעת את כתב הגנתה, בו טענה כדלקמן:

“הנתבעת תטען כי יש להורות על דחיית התביעה היות והחוב נשוא התביעה, שולם במלואו”, הא ותו לא.

6. ביום 22.03.06 התקיים דיון מוקדם בתיק בפני אב”ד המותב, במסגרתו חזר ב”כ הנתבעת על הטענה כי כל החוב שולם.

ב”כ התובעת הבהיר כי הגם שלא היתה אליו כל פניה מטעם הנתבעת, הוא מוכן לשבת עם ב”כ הנתבעת ולבדוק האם ניתן לסיים המחלוקת בהסכמה.

אי לכך, בהחלטת בית הדין מאותו יום נקבע כי ניתנת לצדדים אורכה להגיש הסכם פשרה עד ליום 1.5.06 וככל שלא יגיעו להסכמה ביניהם, יחולו ההוראות שלהלן:

 

“א. הנתבעת תגיש עד ליום 15/5/06 טבלה שבה תפרט כל סכום ששולם לתובעת בגין החודשים נשוא התביעה, האסמכתא לתשלום, מועד התשלום הראשון ומועד הפרעון של כל תשלום, תוך ציון איזה סכום נזקף עבור הקרן ואיזה עבור הריבית.

העתק יועבר במישרין לב”כ התובעת.

 

ב. ב”כ התובעת יגיש עד ליום 31/5/06 טבלה שבה יפרט לגבי כל סכום שנטען על ידי הנתבעת כי שולם, האם יש מחלוקת לגביו ואם כן יפרט מה היא.

כמו כן, ובהסתמך על חישוביו יגיש ב”כ התובעת פירוט של גובה ריבית החשב הנתבעת על יד התובעת בתיק זה תוך התייחסות לכל חודש בנפרד.

 

ג. העתק יועבר במישרין לב”כ הנתבעת אשר תבהיר עד ליום 8/6/06 האם יש לה מחלוקת עם התובעת לענין אופי חישוב הריבית ואם כן תפרט כיצד לשיטתה יש לחשב את הריבית.” 

7. בהמשך להחלטת בית הדין מיום 22.3.06, הגישה הנתבעת לבית הדין  פירוט  התשלומים  ששילמה לתובעת, לשיטתה.

לאור פירוט זה, ביום 28/5/06, הורה  בית הדין :

“בהתאם להחלטה מיום 22.3.06 – מועבר לתגובת התובעת אשר בנסיבות העניין ולאור האיחור בהגשת הודעת הנתבעת – תגיש את תגובתה עד ליום 8/6/06, בהתאמה לכך, זכות תגובה לנתבעת עד ליום 21/6/06”.

 

ביום 8/6/06 הגישה התובעת את תגובתה, בה אישרה למעשה את הנתונים כנטען על ידי הנתבעת (ואשר מלכתחילה התבססו על רישומי התובעת), אך פירטה באריכות את כל המחדלים ומצגי השווא שהציגה הנתבעת לדבריה, עת נטעה את הרושם כאילו סכום החוב שולם עוד לפני הגשת התביעה או בסמוך לה, שעה שפני הדברים אינם כך.

בהחלטת בית הדין מיום 11/6/06, הועברה תגובת התובעת לקבלת תגובת הנתבעת בהתאם למועד שבהחלטת בית הדין ביום 28.5.06.

ודוק, עוד טרם הגישה התובעת את תגובתה לבית הדין, הודיעה הנתבעת לבית הדין בהודעתה מיום 5.6.06, כי תגובת התובעת אינה ערוכה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 22/3/05, ועל כן היא מבקשת מבית הדין להורות על המשך הפעילות בתיק. 

בית הדין הפנה את הנתבעת להחלטתו מיום 11/6/06.

ביום 22.6.06  פנתה הנתבעת  לבית הדין  וטענה בשנית כי תגובת התובעת אינה ערוכה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 22/3/05.  על כן, טענה הנתבעת, כי לאור חוסר הבהירות בטבלה, אין באפשרותה לערוך השוואה בין רישומיה לבין רישומי התובעת.

בית הדין קיבל את טענתה של הנתבעת ובהתאם לכך, בהחלטת בית הדין מיום 27/6/06, נקבע בין היתר:

“…התובעת תגיש עד 16.7.06 טבלה מתוקנת שבה במקום סכום פיצויי ההלנה תפרט את גובה ריבית החשב המגיע לטענתה בגין כל איחור כמפורט בטבלה שהגישה.

העתק יועבר במישרין לב”כ הנתבעת, אשר תגיב על הטבלה כמתחייב מסעיף 2(ג) להחלטתי מיום 22.3.06 וזאת עד ליום 1.8.06″.

 

ביום 31.7.06 הגישה התובעת תגובה מתוקנת בהתאם להחלטת בית הדין.

בהחלטת בית הדין מיום 3/9/06, הותר לנתבעת להגיב על הפירוט המתוקן, עד ליום 19.9.06, עם העתק לצד שכנגד.

עוד נקבע בסעיף 2 להחלטה:

 

“2. ככל שאין לתובעת השגות לגבי הפירוט הנטען יודיעו הצדדים עד ליום 25.9.06, האם מבוקש על ידם  לקיים הוכחות בתיק זה, או שמא על יסוד התחשיבים מבוקש להגיש סיכומים.”

 

ביום 10.9.06 הגישה הנתבעת תגובה לתגובה המתוקנת, בהתאם להחלטת בית הדין מיום 3.9.06

בתגובתה, לא טרחה הנתבעת להתייחס הנתבעת כלל ועיקר לטענות הכבדות ולהאשמות שהעלתה הנתבעת בשתי תגובותיה הקודמות.

כל שטענה לו הנתבעת בתגובתה זו, הוא שלאור סעיף 4 לתגובתה המתוקנת של התובעת, ממנו עולה כי סכום הריבית נשוא החוב שולם, הרי ש: “אין מחלוקת כיום כי מלוא החוב סולק”.

אי לכך, והואיל ולשיטתה של הנתבעת מלוא החוב סולק, עתרה הנתבעת למחיקת  התביעה. 

מכל מקום, משאיש מבין הצדדים לא הודיע כמתחייב מהחלטת בית הדין מיום 3.9.06 כי הוא מבקש להציג ראיות, ועל סמך כתבי הטענות והתחשיבים שהוגשו לבית הדין, ניתנה ביום 19/9/06 החלטת בית הדין לפיה:

 

” 1. הואיל ואין חולק בין הצדדים לגבי המועדים בהם שולמו הסכומים נשוא התביעה – ברי כי המחלוקת היחידה שנותרה בניהם, היא שאלת זכאותה של התובעת לפיצויי הלנה.

   2. אי לכך הצדדים יגישו סיכומיהם בשאלה זו….”

11. כאמור, משהוגש פירוט החוב, התשלומים, מועדי התשלומים והריבית בגינן, התברר  כי אין חולק בין הצדדים לגבי המועדים בהם שולמו הסכומים נשוא התביעה. 

כמו כן ובעיקר, התברר כי אין חולק בין הצדדים, כי רק ביום 18.5.06 כיסתה הנתבעת את מלוא חובה לנתבעת, וכי רק ביום 25.12.05 שולם התשלום הראשון על חשבון החוב נשוא תביעה זו.

12. על מנת להעמיד דברים על דיוקם, להלן פירוט התשלומים ומועדיהם:

חודש              הסכום               מועד התשלום בפעל

אוגוסט 2003

חלק מעביד 4,399 ₪. 25/12/05   

חלק העובדים 1,466 ₪. 25/12/05 

 

ספטמבר 2003

חלק מעביד 2,444 ₪. 25/12/05   

חלק העובדים 815 ₪. 25/12/05 

ספטמבר 2003

חלק מעביד 2,153 ₪. 25/1/06   

חלק העובדים 718 ₪. 25/1/06 

 

אוקטובר 2003

חלק מעביד 3,475 ₪. 25/1/06   

חלק העובדים 1,158 ₪. 25/1/06 

נובמבר 2003

חלק מעביד 1,526 ₪. 25/1/06   

חלק העובדים 509 ₪. 25/1/06 

 

נובמבר 2003

חלק מעביד 3,580 ₪. 26/2/06   

חלק העובדים 1,193 ₪. 26/2/06 

דצמבר 2003

חלק מעביד 3,580 ₪. 26/2/06   

חלק העובדים 1,193 ₪. 26/2/06 

 

דצמבר 2003

חלק מעביד 2,045 ₪. 21/3/06   

חלק העובדים 682 ₪. 21/3/06 

ינואר 2004

חלק מעביד 4,792₪. 21/3/06   

חלק העובדים 1,597 ₪. 21/3/06 

זאת ועוד, ביום 21.5.06 שילמה הנתבעת ריבית חשב על הפיגורים בהעברת התשלומים הנ”ל, על פי הפירוט שלהלן:

חודש               סכום ריבית חשב

משוערך ליום 30.5.06               

בגין אוגוסט 2003                   1,819.96 ₪.

בגין ספטמבר 2003                   1,695.53 ₪.

בגין אוקטובר 2003                   1,232.72 ₪.

בגין נובמבר 2003                   1,712.90 ₪.

בגין דצמבר 2003                   1,812.95 ₪.

בגין ינואר 2004         1,572.91 ₪.

טענות הצדדים

13. לטענת התובעת, בהתאם לפסיקת בית הדין הארצי יש לחייב את הנתבעת בפיצויי הלנה מלאים, בהעדר עילה מהעילות בסעיף 18 לחוק הגנת השכר,תשי”ח-1958 (להלן – החוק). התובעת מפנה בסיכומיה, בין היתר לדב”ע נו/62-5 תע”ש תעשיות לישראל בע”מ נ’ קרן השתלמות למהנדסים בע”מ פד”ע לא 449,(להלן – פרשת תע”ש) וכן לפסק הדין בע”ע 73/03 – קרן השתלמות לעובדי הרשויות המקומיות בע”מ נ’ עראבה מועצה מקומית . תק-אר 2003(4), 198 ,עמ’ 201 (להלן – פרשת עראבה) ולטענתה בנסיבות שלפנינו אין להפחית פיצויי הלנה כלל לא מחלק העובד ולא מחלק המעביד.

 

לטענת התובעת, הנטל להוכיח כי על בית הדין לסטות מהקבוע בחוק הגנת השכר על מנת להפחית את פיצויי ההלנה מוטל על כתפי הנתבעת, והנתבעת לא הרימה נטל זה.

הנתבעת לא טענה להפחתת פיצויי ההלנה, לא בכתבי בי-דין שהגישה ולא בדיונים שהתקיימו, לא הניחה תשתית עובדתית לטענה בדבר הפחתת הפיצויים לא כל שכן שלא הוכיחה כזו, ואין לאפשר לה להעלות טענה זו במסגרת סיכומיה.

מבחינת העובדות בתיק, הנתבעת מודה הלכה למעשה באיחור של קרוב לשלוש שנים בהעברת התשלומים לתובעת, ללא כל הצדק.

מעבר לכך, הגדילה הנתבעת לעשות, כאשר נקטה בדרכי מרמה והטעתה את בית הדין  שעה שהציגה מצג בבקשה לביטול פסק דין, ובכתב הגנתה, כאילו הסכומים נשוא התביעה כבר שולמו, עת בפעל הודתה בדיעבד כי הוחל בתשלומם של אלה, רק לאחר הגשת הבקשה לביטול פסק דין ולאחר כתב ההגנה מטעמה.

אי לכך, לטענת התובעת, בנוסף לפיצויי הלנת שכר על האיחור בתשלום, יש להשית על הנתבעת גם הוצאות ניכרות. 

14. מנגד, לטענת הנתבעת, סמכותו של בית הדין להפחית פיצויי הלנה הינה פרי עובדות ונסיבות. הואיל ובית הדין הורה להגיש סיכומים בשאלת הזכאות לפיצויי הלנה חלף הגשת תצהירים,  יש לאפשר לנתבעת להביא ראיות  לעניין הנסיבות העובדתיות של האיחור בתשלום.

כן מפנה הנתבעת לפסק הדין בעניין עב 2936/03 ק.ל.ע. קרן השתלמות לעובדים סוציאלים בע”מ נ’ מועצה מקומית פרדס חנה כרכור  עבודה אזורי כרך טז 623, בו דובר באותה נתבעת, וטוענת כי יש להחיל את הקביעות העובדתיות מפס”ד זה גם בעניין שלפנינו, כמו גם את התוצאה שנפסקה שם.

 

עוד מציינת הנתבעת כי  בפס”ד  זה חויבה הנתבעת בפיצויי הלנה בשיעור של 5% מיום התביעה על חלק העובד בלבד.

לטענת הנתבעת, לאחר ששילמה את מלוא החוב בצרוף ריבית חשב כללי אין לחייבה עוד בפיצויי הלנה, ואף בפסק דין שניתן בהעדר כתב הגנה לא נפסק כי יש לשלם פיצויי הלנה אלא ריבית חשב כללי בלבד. 

אי לכך, עותרת הנתבעת לקבוע מועד לשמיעת הוכחות או לחילופין לדחות את התביעה.

דיון והכרעה

 

15. בפתח דיוננו ועל מנת להעמיד דברים על דיוקם, מן הראוי להבהיר כי בעניין עב 2936/03 ק.ל.ע. קרן השתלמות לעובדים סוציאלים בע”מ נ’ מועצה מקומית פרדס חנה כרכור,  אשר נדון אף הוא על ידי אב”ד מותב זה, דובר אמנם באותה נתבעת, אלא שהתביעה התייחסה לחודשים 9/02 ועד 4/03.

זאת ועוד, באותו מקרה, נדונו נסיבות בהן לא שולמו כלל ההפרשות והניכויים, והנתבעת פרשה באריכות, במסגרת כתב הגנתה את הנסיבות אליהן נקלעה, ואשר בעטין נמנע ממנה לשלם את התשלומים במועד, ועתרה במפורש להפחתת פיצויי הלנה בגין אותן נסיבות.

לא זו ואף זו, באותו מקרה, הבהירה התובעת, כי היא אינה חולקת על העובדות כמתואר בכתב ההגנה של הנתבעת, ועל יסוד הסכמה עובדתית זו סיכמו הצדדים את טענותיהם המשפטיות.

לציין, כי אותה תשתית עובדתית, לגביה לא היה חולק, פורטה במסגרת פסק הדין, והיוותה בסיס לקביעות פסק הדין.

16. בענייננו לעומת זאת, לא רק שלא טענה הנתבעת כל טענה משפטית לעניין הפחתת פיצויי הלנה, אלא שאף לא טענה כל טענה עובדתית בעניין זה, למעט טענתה כי כל החוב שולם (טענה שבדיעבד התברר כי במועד העלאתה בכתב ההגנה – 28.11.05) – אף לא היתה אמת, אם לומר זאת בלשון זהירה.

לא זו ואף זו. על אף ההזדמנויות שניתנו לנתבעת בהחלטות בית הדין להגיב לגופם של דברים על טענות קשות שהעלתה כנגדה התובעת במסגרת תגובותיה כאמור לעיל, לא טרחה הנתבעת להתייחס לנטען, וביכרה להתבצר מאחורי הגירסה כי כל החוב בצירוף ריבית שולם עד למועד הודעתה.

ואם בכך לא סגי, הרי שכאמור בהחלטת בית הדין, מיום 3.9.06 נקבע מפורשות:

 “ככל שאין לתובעת השגות לגבי הפירוט הנטען יודיעו הצדדים עד ליום 25.9.06, האם מבוקש על ידם לקיים הוכחות בתיק זה, או שמא על יסוד התחשיבים מבוקש להגיש סיכומים”.

 

אף הפעם, הנתבעת לא טרחה להגיב על ההחלטה, ולא טענה כי יש לה ראיות או עובדות שבכוונתה להגיש, אלא ביכרה להתבצר בעמדתה כי דין התביעה להימחק, ודוק, אף אם נתעלם מעתירתה של התובעת לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנת שכר על האיחור בביצוע ההפרשות והניכויים, הרי שגם לגופם של דברים, בנסיבות אלו בהן אף לשיטת הנתבעת החוב שולם לאחר הגשת התביעה, הסעד הראוי הוא קבלת התביעה ולא מחיקה.

מכל מקום, משאיש מבין הצדדים לא הודיע כי הוא מבקש להציג ראיות, משעל פי כתבי הטענות והתחשיבים שהוגשו לבית הדין, לא היה חולק באשר למועדי תשלום החוב, ולאחר שבית הדין הבהיר פעם נוספת כי המחלוקת היחידה שנותרה בין הצדדים, עניינה בשאלת החיוב בפיצויי הלנה, ניתנה ביום 19/9/06 החלטת בית הדין לפיה הצדדים יגישו סיכומים במחלוקת שנותרה ביניהם בשאלת זכאותה של התובעת לפיצויי הלנה. 

17. רק במסגרת סיכומיה, נזכרה הנתבעת לטעון כי לא התאפשר לה כביכול להגיש ראיות לעניין החיוב בפיצויי הלנה.

אין בידינו לקבל טענה זו.

לנתבעת היו אינספור הזדמנויות להגיש ראיות מטעמה, או למזער לרמוז ברמז כי בכוונתה לעשות כן.

הנתבעת לא עשתה דבר, וביכרה להתבצר בעמדתה לפיה סכום החוב שולם, תוך התעלמות מכך שהתביעה כוללת בנוסף לסכום החוב גם תביעה לפיצויי הלנה.

לא זו ואף זו, מן הראוי להזכיר, כי הבעיה אינה נעוצה בהגשת ראיות, שכן ראיות בהליך משפטי, אינן מוגשות כך סתם בעלמא, אלא במסגרת המחלוקת כפי שהותוותה בכתבי הטענות של הצדדים.

בכתב ההגנה שבנדון הועלתה טענה אחת ויחידה והיא כי מלוא החוב שולם. לא הועלתה כל טענה עובדתית או משפטית אחרת, כך שבטרם עתירה להגשת ראויות שומה היה על הנתבעת, להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה, היינו לפתוח את ההליך מראשיתו.

הנתבעת לא עשתה לא מניה ולא מקצתיה.

לא זו אף זו, גם לאחר שניתנה החלטת בית הדין על הגשת סיכומים בתיק, לא מיהרה הנתבעת להגיש בקשה לתיקון כתב ההגנה או למזער אף בקשה להגשת ראיות, אלא השהתה טענה זו עד להגשת סיכומיה, לאחר שהוגשו סיכומי התובעת.

18. אין בידינו לקבל התנהלות זו של הנתבעת, ועם כל ה”גמישות” בה נוהג בית הדין בקשר עם ענייני פרוצדורה, מקרה זה חורג מגדר “תקלה פרוצדוראלית”, בפרט ומיוחד כך, עת נותנים אנו דעתנו לחוסר תום ליבה של הנתבעת, לגופם של דברים, שעה שמתברר  בדיעבד, כי המצגים וההצהרות שהציגה הנתבעת במסגרת בקשתה לביטול פסק דין ובמסגרת כתב הגנתה, לא היו אמת במועד הגשתם לבית הדין.

הענות לבקשתה של הנתבעת, בשלב זה, על רקע התנהלותה עד כה, יהא בה משום הפיכת ההליך המשפטי ל”פלסתר”, וזאת לא נתיר.

אי לכך, התוצאה היא שאין בפנינו, אלא את שעינינו רואות כמבואר לעיל בפרק העובדות, ומכאן לעתירתה של התובעת לחיוב הנתבעת בפיצויי הלנה מלאים בגין התקופה שמן המועד החוקי לביצוע כל תשלום ועד לתשלומו בפעל.

19. בפרשת עראבה שנזכרה לעיל, נדון ערעורה של התובעת שם על פסק דינו של בית הדין האזורי, אשר ניתן בהעדר הגנה, ללא חיוב בפיצויי הלנה.

בבטלו את פסק דינו של בית הדין האזורי, קבע בית הדין הארצי:

“… ברם בענייננו המועצה כלל לא טרחה להגיש כתב הגנה. משמע, לא הוצגה, וכפועל יוצא, גם לא הוכחה כל הגנה מפני תשלום פיצויי הלנה. לנוכח האמור, היה על בית הדין

קמא להטיל על המועצה תשלום פיצויי הלנה על פי חוק ולא הייתה הצדקה להפחית את

פיצויי ההלנה כפי שהחליט בית הדין האזורי..”

בענייננו, הוגש כתב הגנה, אך בכתב הגנה זה כאמור, “לא הוצגה, וכפועל יוצא, גם לא הוכחה כל הגנה מפני תשלום פיצויי הלנה”.

הטענה היחידה שעמדה לזכות הנתבעת בכתב הגנתה מיום 28.11.05, היתה הטענה כי סכום החוב שולם במלואו.

ואמנם, אילו היה מתברר, כי סכום החוב שולם במלואו כטענת הנתבעת, וזאת במועד החוקי לתשלומו, מן הסתם לא היה מקום לחיוב בפיצויי הלנה.

אלא מאי, שבענייננו, לא רק שזאת לא התברר, כי אם נהפוך הוא שהתברר – לא רק שסכום החוב לא שולם במועד החוקי לתשלומו, אלא שבמועד הגשת כתב ההגנה בו הועלתה הטענה, למעשה לא הוחל אפילו בתשלום החוב נשוא התביעה.

כתב ההגנה בו נטען כי מלוא החוב שולם, הוגש ביום 28.11.05, ואילו התשלום הראשון על חשבון החוב נשוא התביעה שולם רק ביום 25.12.05.

20. אלא שמנגד, יש לזכור כי בשונה מפרשת עראבה שנזכרה לעיל, עסקינן בענייננו בחוב שעד למועד הגשת סיכומי הצדדים שולם, בצירוף ריבית חשב, גם אם באיחור.

וכאן נדרשים אנו לשאלה, האם חרף מחדלי הנתבעת, יש מקום לשקול הפחתת פיצויי ההלנה בנסיבות המקרה שבנדון. 

בדב”ע לה/6-1 תמר לוי נ’ משה לוי פד”ע ו, 365 התייחס בית הדין הארצי לשאלה אם יכול בית הדין להפחית פיצויי הלנה במקום שלא נתבקש לעשות זאת על ידי הנתבע: 

“נקודת המוצא לתשובה אשר תינתן לטענה זאת היא, כי השאלה אם יכול בית דין להפחית פיצויי הלנה מכוח ההוראות שבסעיף 18 לחוק הגנת השכר, באין עתירה של הנתבע, לא בכתב ההגנה, ולא בטענות בפני בית הדין – שאלה זאת היא מתחום סדר הדין. כשבסדר דין מדובר, יש ליתן את הדעת לסעיף 33 שבחוק בית הדין לעבודה, ולסייגים המחייבים בית דין לעבודה אף במסגרת של “סדר דין חופשי”, כעולה מאותו סעיף. פסק כבר בית דין זה, כי אף במסגרת סדר הדין החופשי, יישמרו העקרונות המחויבים לעשיית משפט צדק, כגון מניעת הפתעה בעד צד להליך (דיון ל/0-1, פד”ע, כרך א’, ע’ 14, בע’ 15), ונוסיף ונאמר, גם שמירת הכלל, שאין בית משפט פוסק מעבר לעתירה. ברור שגם בקיום עיקרים אלה יש הנמנים על בית הלל ויש הנמנים על בית שמאי, ובית הדין לעבודה, המונחה על-ידי סעיף 33 הנ”ל, יהיה מבית הלל…”

 

וכן פסק:

 

“זאת ואף זאת. אף מאימוץ ההלכות בדבר “שינוי חזית” הדיון, תוך הגמישות הראויה לבית הדין לעבודה, מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, תגיע למסקנה שבית הדין יכול לפעול כאמור בסעיף 18 לחוק הגנת השכר, אף אם רק בהמשך מהלך ההתדיינות – מחומר הראיות ומטענות הצדדים – ברור ששאלת החיוב בפיצויי הלנת שכר שנויה במחלוקת, והתבררו הנסיבות הצריכות לפי סעיף 18 לחוק הגנת השכר, להפחתת פיצויי הלנה או לביטולם.”

21. אמת הדבר, בענייננו, נוכח מחדלי הנתבעת, לא הובאו בפנינו ראיות אך ברי כי השאלה של חיוב בפיצויי הלנה שנויה במחלוקת ואף הובאו טענות מטעם הנתבעת.

 

כב’ הנשיא אדלר, במאמרו, “פיצויי הלנה: חוק ומשפט”, שנתון משפט העבודה תשנ”ו  כרך ו’, עמ’ 35, אינו מגביל את הסמכות לדון בהפחתת פיצויי הלנה, גם בהעדר עתירה מפורשת, אך לאמור בסעיף 18 לחוק, וכך נאמר:

 “…מאידך, אף בהעדר בקשה מפורשת להפחית פיצוי הלנה, רשאי בית הדין להפחית אותו בנסיבות מסוימות, ודי בכך, שהמעביד מכחיש את עצם החוב לתשלום שכר העבודה או פיצויי הפיטורים. הכחשה כזאת מטבע הדברים כוללת בתוכה גם את הכחשת החבות לתשלום פיצויי הלנה. הדבר יפה גם כאשר נקבעה פלוגתא לגבי השאלה, האם המעביד חייב לעובד פיצויי הלנה…   

בית הדין הגדיר את השאלה של הפחתת פיצויי הלנה, באין עתירה לכך על ידי המעביד, כענין שבסדר הדין, ועל כן היה יכול להסתמך על סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה ולאמץ גישה גמישה”.

לא זו אף זו.

בית הדין הארצי הכיר בשורה של שיקולים נוספים שיש לקחת בחשבון במסגרת הסמכות להפחתת פיצויי הלנה.

כך, בע”ע 300215/98 דומוס תעשיית רהיטים בע”מ – מירב בן הלל, עבודה ארצי, כרך לג[84], 23, נקבע, בין היתר:

“פסיקת פיצויי הלנה היא בשיקול דעת בית הדין, בהפעלת שיקול דעת זה צריך בית הדין, להביא בחשבון מחד את מטרת פסיקת פיצויי ההלנה, שהיא הרתעת מעבידים מלהלין שכרם של עובדים, ומאידך את שיעורם הגבוה של פיצויים אלה, שהביא לכך שכונו ע”י הפסיקה “סנקציה מעין עונשית” סנקציה דרקונית, “כדור שלג”, פיצויי In Terorem…על בית הדין למצוא, איפוא, את האיזון הנכון שבין גורם ההרתעה מחד לבין הטלת מעמסה בלתי פרופורציונית על המעסיק מאידך, ספק ביחס למגמה זדונית של המעסיק בעיכוב תשלום, צריך להתפרש לקולה, כלומר הנטייה היא לפסוק פיצויי הלנה מופחתים, אך הכל בהתאם לנסיבות“.

וכן ראה לעניין זה את ע”ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות ירושלים – ג’וליה מימון, עבודה ארצי, כרך לג (36), 25), שם נפסק:

“אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה

שיקול דעת לבית הדין.

לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה.

לאחר בחינת השיקולים המונחים על הכף, קבע בית הדין הארצי בעניין בית יעקב לעיל:

“אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי. באופן דומה פסקנו לגבי קוגנטיות, גם של סטטוס של עובד, גם של זכויות מכוח חוקי המגן …

 

הנה כי כן בעיני לבית הדין שיקול דעת אם להפחית פיצויי הלנה. את שיקול דעתו זה הוא מפעיל על פי אמות המידה החלות על בית משפט, תוך התחשבות בנסיבות, בתום לבם של הצדדים ובתכלית החקיקה”.

21. הגם שלא נחה דעתנו מהתנהלותה של הנתבעת כפי שביארנו לעיל, עדיין המדובר בסכום חוב ששולם בפעל (כולל ריבית חשב).

לא זו ואף זו, המדובר ברשות מקומית ובכספים שהם כספי ציבור.

ודוק, אף אם לא הוכחו בפנינו הנסיבות הנוגעות לאי תשלום החוב נשוא תביעה זו במועד, הרי שמדובר ברשות מקומית אשר למזער, וכפי העולה מן העובדות שלא היו במחלוקת בעב 2936/03 ק.ל.ע. קרן השתלמות לעובדים סוציאלים בע”מ נ’ מועצה מקומית פרדס חנה כרכור, היתה שרויה במצב כלכלי בלתי נסבל עד חודש 12/03 ופעלה תחת חשב מלווה.

זאת ועוד, במסגרת האיזון שנדרשים אנו לערוך, סבורים אנו כי יש ליתן משקל לכך שסכום פיצויי ההלנה, אינו תשלום המועבר לידי העובד עצמו, אלא לקרן ההשתלמות עצמה.

בפרשת דב”ע נו/62-5 תע”ש תעשיות לישראל בע”מ – קרן השתלמות למהנדסים בע”מ והתעשיה האוירית לישראל בע”מ, פד”ע לא 449, התייחס בית הדין הארצי לכך שבפסיקת פיצויי הלנה לקרן, העובד יקבל רק את המגיע לו מבלי ש”יהנה” מכספי פיצויי ההלנה, אך באותו מקרה, הגיע למסקנה כי תכלית הפיצוי היא להרתיע, ואין הוא בהכרח נועד להעשיר את מי שמקבלו (שם, בסעיף 12ד’ לפסה”ד).

22. בענייננו, על רקע מכלול נסיבות המקרה, ובהינתן כי סכום הקרן בצירוף ריבית חשב כבר שולם – אנו סבורים כי לאור התכלית שביסוד חוק הגנת השכר, יהא זה ראוי להפחית את פיצויי ההלנה בגין האיחור בתשלום הסכומים.

באשר להתנהלות הנתבעת עליה עמדנו לעיל, ניתן לתת ביטוי להתנהלות זו בפסיקת הוצאות.

23. באשר לשיעור ההפחתה, הרי שלאחר שנתנו דעתנו לנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון, להלכה הפסוקה של בית הדין הארצי באותם מקרים בהם הוכחה הטענה בדבר מצב כלכלי קשה, ולכך שבסופו של יום כאמור, שולם החוב בצירוף ריבית חשב – אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצויי הלנה בשיעור של 3% לחודש בגין חלק העובד וחלק המעביד גם יחד, וזאת בגין התקופה שמן המועד החוקי לביצוע כל תשלום ועד למועד תשלומו בפעל.

סכום ריבית החשב ששולם בגין האיחור בתשלום, יבוא על חשבון פיצויי ההלנה שפסקנו לעיל, ויופחת מכל תשלום של פיצויי הלנה כאמור לעיל.

זאת ועוד, בנסיבות המיוחדות של המקרה שבנדון, אנו מורים כי הנתבעת תישא בהוצאות התובעת ושכ”ט פרקליטיה (כולל מע”מ) בסך כולל של 7,500 ₪ לתשלום תוך 30 יום מיום שיומצא פסק הדין לידי בא כוחה.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים.   

 

ניתן היום י”ח באדר, תשס”ז (8 במרץ 2007) בהעדר הצדדים.

 

נציג עובדים יוסי רוזנטל

נציג מעבידים עמינדב ארגוב

אביטל רימון-קפלן שופטת