קרן השתלמות לאקדמים

1

 

    

 

בית הדין לעבודה 

 

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת	עב’ 1314/04

 

 

 

 

בפני	השופט: חיים ארמון		12/02/2006
בענין:	קרן השתלמות לאקדמאים במדעי החברה והרוח בע”מ
	ע”י עו”ד גלעד בכר	התובעת
	נ  ג  ד
	מועצה מקומית  מגאר
	ע”י עו”ד שקיב עלי	הנתבעת

 

פ   ס   ק          ד   י   ן

 

 

1. בתובענה שבפני, עתרה התובעת לחייב את הנתבעת לשלם לה סכומים שהיה על הנתבעת    להעביר לתובעת, בעבור עובדי הנתבעת העמיתים אצל התובעת, בגין החודשים שמיוני 2003 ועד דצמבר 2003, בסך (קרן) 50,509 ₪.

2.      הנתבעת הגישה כתב הגנה ובו הכחישה את רוב הטענות המפורטות בכתב התביעה, וטענה כי בשל מצוקתה הכספית אין היא מצליחה לברר את פרטי התביעה. בנוסף, טענה הנתבעת בכתב הגנתה, כי אי-התשלום מקורו במצוקה תקציבית וכי לכן אין מקום להטיל עליה בגין פיצוי הלנה.

3.    ביום 24/11/04 התקיים דיון מוקדם בפני כב’ השופט הראשי חיים סומך. בעת הדיון המוקדם, הגיעו הצדדים הגיעו להסכמה בדבר סכום החוב וכן כי שכ”ט עוה”ד שהנתבעת תחוייב בו, ייקבע לפי שיקול דעת בית הדין, אלא שההסכמה הזו לא הגיעה לידי גיבוש סופי נוכח המחלוקת סביב  מספר התשלומים. לפיכך, נקבע התיק להוכחות. 

4. בפתח ישיבת ההוכחות, החלטתי לדון בהעדר נציגי הציבור שהוזמנו ולא באו. לאחר מכן,  הגיעו ב”כ הצדדים להסכמה  שלפיה יינתן פסק דין המקבל את התביעה. כן הוסכם כי ב”כ הצדדים יסכמו את טענותיהם בענין פיצוי ההלנה וכי לאחר מכן יינתן פסק דין שיכריע בשאלות שנותרו שנויות במחלוקת (פיצוי הלנה והוצאות המשפט). 

אכן, ב”כ הצדדים סיכמו את טענותיהם, וכעת ניתן פסק דין זה, באיחור שעליו שלוחה התנצלותי לצדדים. 

תמצית טיעוני הצדדים

5. הנתבעת, אשר טענה ראשונה, העלתה טענות על קשייה הכלכליים והלינה על כך שהמדינה אינה מעבירה לה תקציבים כנדרש. כן ציינה הנתבעת כי היא מצויה בתוכנית הבראה. הנתבעת ביקשה כי היא לא תחוייב בתשלום פיצויי הלנה זאת  גם לנוכח הפגיעה הקשה אשר תהיה בעובדים שכן הנתבעת לא תוכל לשאת בתשלומים נוספים לקרנות אחרות, עקב חוסר במשאבים.

הנתבעת הוסיפה עוד כי התובעת הנה קרן שמטרתה אינה רווחית וכי אין כל סיבה להעשיר את קופתה בפיצוי הלנה.

6. התובעת, לעומת זאת, עמדה בטיעוניה על חשיבות חיוב הנתבעת בפיצוי הלנה תוך שהיא מסתמכת על  מספר פסקי דין העוסקים בכך. כן עמדה התובעת על חשיבות חיובם של מעבידים בפיצויי הלנה וכי אין זה משנה לצורך העניין אם התובעת נחשבת למלכ”ר או אם לאו.

התובעת אף הפנתה לפסיקה המטילה חיוב בפיצויי הלנה מלא לפחות על חלק העובד, ובאשר לחלק המעביד לא התנגדה שהעניין יימסר לשיקול דעת בית הדין.

עוד טענה התובעת כי קשיים כלכליים, אינם בגדר נסיבה שאין לנתבעת שליטה עליה, ומשכך אין  כל סיבה להפחית מפיצוי ההלנה. (אעיר כי התובעת לא חלקה בטיעוניה על כך שהנתבעת אכן היתה מצויה במצב כלכלי קשה). 

פיצוי הלנה בגין תשלומים המועברים לקופת גמל

7.    סוגיית החיוב בפיצוי הלנה בגין חוב לקופת גמל, נדונה בסעיף 19א לחוק הגנת השכר התשי”ח-1958 (שייקרא להלן: ” החוק”). 

אביא כאן את לשונם של ס”ק (א) ו-(ב) לסעיף 19א לחוק: 

“(א) יראו כשכר מולן גם סכום שמעביד חייב לקופת גמל, בין שהסכום מגיע ממנו במישרין ובין שהמעביד חייב לנכותו משכר העובד, ובלבד שהסכום אשר חייב המעביד לנכות לא שולם לקופה תוך 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שממנו היה עליו לנכות, או שהסכום שהמעביד נתחייב לשלמו שלא בדרך ניכוי לא שולם תוך 21 ימים מהיום שבו היו רואים כמולן את השכר שלגביו קיימת החבות; והוא בין שהשכר הולן ובין שלא הולן. 

(ב) פיצוי הלנת השכר לפי סעיף זה יהיה – 

(1) לגבי סכום שהמעביד חייב לנכות משכר העובד – לפי סעיף 17; 

(2) לגבי סכום שמעביד חייב במישרין לקופת הגמל (להלן – החוב) – הפרשי הצמדה לתקופה שמן המועד לתשלום שכר העבודה שלגביו קיימת החבות לקופת הגמל עד יום תשלומו, בתוספת 20% על הסכום הכולל של החוב והפרשי ההצמדה כאמור בעד כל חודש שבו לא שולם החוב ; בעד חלק מחודש תשולם התוספת של 20% האמורה באופן יחסי.”.

 

8. מהאמור בסעיף 19א(א) לחוק מתברר שתשלומים לקופת גמל ייחשבו כמולנים אם לא הועברו לקופת הגמל תוך 21 ימים מהיום שבו רואים כמולן את השכר שבגינם הם היו אמורים להשתלם. ומתי רואים את השכר כמולן? התשובה לכך מצויה בהגדרת “שכר מולן” ובהגדרת “היום הקובע” בסעיף 1 לחוק (שכר שלא שולם עד היום התשיעי לאחר המועד לתשלומו, הוא “שכר מולן”). 

9. את פיצוי ההלנה ניתן להפחית (או אף לבטל) על פי האמור בסעיף 18 לחוק, שם נאמר:

“בית דין אזורי רשאי להפחית פיצוי הלנת שכר או לבטלו, אם נוכח כי שכר העבודה לא שולם במועדו בטעות כנה, או בגלל נסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה או עקב חילוקי דעות בדבר עצם החוב, שיש בהם ממש לדעת בית הדין האזורי, ובלבד שהסכום שלא היה שנוי במחלוקת שולם במועדו”.

10. בעבר נקבע בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה הכלל שקשיים כלכליים של המעביד אינם נחשבים כנסיבה שלמעביד לא היתה שליטה עליה, שכן על המעביד לדאוג לכלכל את ענייניו באופן כזה שהוא יוכל לשלם את שכר עובדיו ואת קצבת הפרישה של עובדיו לשעבר. (ראו בענין זה, בין השאר, את דב”ע מח/1-1 אגברייה ואח’ – עיריית אום אל פחם, פד”ע כ 136). 

אולם, בשנים האחרונות ניכר שינוי מגמה בהלכה הפסוקה. מתברר כי יש מקרים שניתן לראות גם במצב כלכלי קשה – לרבות מצב כלכלי קשה הנובע מבעיות תקציביות של גופים מתוקצבים, כנסיבה המאפשרת לבית הדין להפעיל את סמכותו לפי סעיף 18 לחוק. מכל מקום, נקבע בהלכה הפסוקה כי שיקול הדעת של בית הדין לעבודה בשקילת הפעלת הסמכות לפי סעיף 18 לחוק – הוא שיקול דעת נרחב. 

ראו בענין זה, בין השאר, את האמור בע”ע 300029/98 מכון בית יעקב למורות – מימון (לא פורסם): 

“אין לפרש את סמכותו של בית הדין להפחית את פיצויי ההלנה כסמכות שאין בצידה שיקול דעת לבית הדין. לבית הדין שיקול דעת האם להפחית את פיצויי ההלנה. עצם הזכרת נימוקים שונים להפחתתם של פיצויי ההלנה היא הנותנת שלבית הדין שיקול דעת להפחתתם. אין לקבל הוראה המטילה סנקציה ללא השארת שיקול דעת לבית הדין. ואכן בית הדין הארצי הפעיל את שיקול דעתו הן בפסיקת פיצויי הלנה והן בשאלת הפחתתם ובמידת ההפחתה. 

… 

בעשותה שימוש בשיקול דעתה קבעה הפסיקה כי מצב כלכלי קשה אינו נימוק להפחתת פיצויי הלנה. הסיבה לכך היא שעל המעביד לתת עדיפות לתשלום שכרו של עובד וכן להבטחת מצבו הכספי של העובד לאחר פיטוריו. יש למנוע מצבים בהם מעבידים מעסיקים עובדים ביודעם שמצבם הכלכלי קשה והם לא יוכלו לעמוד בתשלומים לעובדים. יחד עם זה יש לבית הדין שיקול דעת ועליו להפעילו. אין בית הדין חותמת גומי. עליו להפעיל את שיקול דעתו בצורה מדודה. עליו לבחון את תום ליבו של המעביד והעובד, את הנסיבות האובייקטיביות ולתת משקל לתכליתו של החוק שקבע סנקציה דרקונית זו. שיקול הדעת אינו שרירותי.”. 

אכן, טרם מצאתי פסק דין של בית הדין הארצי שבו נאמר במפורש כי מצב כלכלי קשה של המעביד, לכשעצמו, יכול לשמש עילה להפחתת פיצוי ההלנה, אך למקרא ההלכה הפסוקה מתברר כי בפועל – מתחשב בית הדין הארצי גם במצב הכלכלי הקשה. 

כך למשל, בע”ע 300029/98 הנ”ל – באותה נשימה שבה הזכיר בית הדין הארצי לעבודה את הפסיקה על כך שמצב כלכלי קשה אינו בגדר נסיבה שאין למעביד שליטה עליה, ציין בית הדין הארצי כי בית הדין לעבודה אינו חותמת גומי ויש לו שיקול דעת שעליו להפעילו. 

באופן דומה ניתן להבין את פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בע”ע 1242/04 עיריית לוד – דהן ואח’ (גלגולו הראשון של פסק הדין, פסה”ד מיום 9/9/04), שבו קיבל בית הדין הארצי לעבודה את ערעורה של המעבידה על חיובה בפיצוי הלנה (מופחת) והפחית עוד יותר את שיעור פיצוי ההלנה (תוך התניית תנאי של מועד תשלום), כאשר מפסק הדין מתברר כי עילת ההפחתה היתה נעוצה במצבה הכלכלי הקשה של המעבידה, וכשבית הדין הארצי לעבודה הביע את תקוותו שהפחתת פיצוי ההלנה יסייע להגשמת תוכנית ההבראה של המעבידה. 

11. בע”ע 1242/04 הנ”ל נאמרו דברים היפים גם לענייננו, וראוי לצטטם כאן:

“בראשית הימים נאמר במקורותינו: 

‘לֹא-תַעֲשׂק אֶת-רעך ולֹא תִגְזֹל לֹא-תָלִין פְּעלַּת שׂכִיר אִתְּךָ עַד-בֹּקֶר’ 

(ויקרא, פרק יט פסוק יג). 

לא נס ליחה של זכות יסודית זו של העובד לתשלום שכרו במועדו ובמלואו, בהיותה נמנית על זכויות היסוד המוגנות במשפט העבודה. בחוק הגנת השכר ניתן ביטוי מובהק לחובת תשלום שכרו של העובד תוך קביעת פיצוי הלנת שכר, כאמצעי להבטחתו. בסעיף 17 לחוק נקבעה הסנקציה החמורה של שיעורי הפיצוי שישולמו, ולצידה בסעיף 18 לחוק הנסיבות המצדיקות הפחתת הפיצוי. …

זה אך לאחרונה, עמד בית דין זה על התופעה המדאיגה של הלנת שכר מתמשכת לעובדים במגזר הציבורי, תופעה שהפכה ל’מכת מדינה’ וכך אמרנו בפרשת מרכז השלטון המקומי: 

‘לפנינו פרשו הצדדים ונציגיהם מחדל לאומי שתוצאתו פשיטת רגל של השלטון המקומי במדינת ישראל תוך חריגות ניכרות מתקציב המדינה. על רקע זה נוצרה רעה חולה של הלנת שכר מתמשכת של אלפי עובדים ברשויות המקומיות, אותה יש לעקור מן השורש.

אכן נוכחנו לדעת שכל הגורמים לעניין מסכימים שאין להעניש את העובדים בגין מחדלים אלה. אולם, הלכה למעשה, בסופו של יום, העובדים הם בלבד אלה הנושאים על כתפיהם הדלות, תרתי משמע, את מחירו של המחדל’. 

(סק 1013/04 מרכז השלטון המקומי בישראל – הסתדרות העובדים החדשה ואח’, ניתן ביום 2.9.04). 

תופעה מצערת זו נגולה לפני בית הדין האזורי ולפנינו גם בפרשה זו. עם זאת, ומשנמצא האור בקצה המנהרה, בתכנית ההבראה שהתגבשה ובהסכם הקיבוצי לו שותפים העיריה והעובדים, רואים אנו לנכון לסייע בידם של הצדדים להגשימה הלכה ולמעשה.”.

בית הדין הארצי לעבודה חזר על פסיקתו בגלגול השני של ההליך בע”ע 1242/04 הנ”ל, ואצטט כאן חלק מפסק דין זה:

לא התעלמנו מטענות העירייה לפיהן המשבר הכספי אליו נקלעה נבע גם מגורמים חיצוניים- אובייקטיביים שלא היו בשליטתה ושהכבידו על פעילותה. כך ובין היתר, במסגרת ההיערכות התקציבית הכוללת הופחת במידה ניכרת סיוע המדינה לרשויות המקומיות. 

… 

זאת בנוסף לקושי בגביית תשלומי ארנונה מזה, והחובות הנכבדים שנדרשה העירייה לפרוע לבנקים ולמלווים אחרים מזה. ההיבט הרחב והכולל של מצב דברים זה הינו בענייננו בגדר ‘נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה’, שיש בו כדי להצדיק הפחתת שיעורו של פיצוי הלנת השכר לעובדים והעמדתו על השיעור המידתי השקול ההולם…”

 

יישום הדין במקרה שבפני

12. התובעת במקרה שבפני, וכפי שציינתי קודם, לא חלקה על הטענות העובדתיות המפורטות בענין המצב הכלכלי הקשה שבו נתונה היתה הנתבעת. מצב אשר – לפחות בחלקו – נגרם בשל אי העברת כספים מאת המדינה.

בהתאם להלכה הפסוקה בע”ע 1242/04 הנ”ל ובע”ע 300029/98 הנ”ל, אני סבור שיש כאן נסיבות אשר מאפשרות לי להפעיל את שיקול דעתי ולהפחית את פיצוי ההלנה.

13. בנוסף לאמור לעיל, אזכיר כי התובעת לא פרטה בכתב התביעה (ואף לא בטיעוניה) סכומים המתייחסים לכל חודש בנפרד, ולא ערכה הפרדה של הסכומים שנוכו משכר העובדים לעומת הסכומים שהיה על הנתבעת לשלם על חשבונה.

האפשרות לפסוק פיצוי הלנה מלא על פי סעיף 19א(ב) לחוק, מותנית בהפרדות הסכומים כאמור לעיל (כל חודש בנפרד והפרדה בין חלק המנוכה משכר העובדים והחלק האמור להיות מועבר ישירות על ידי המעביד), שכן אחרת – אין דרך ליישם במלואן את הוראות סעיף 19א(ב) לחוק. 

         דברים ברוח זו, הובאו בפסיקת בית הדין הארצי בדב”ע נו/62-5 תע”ש תעשיות לישראל בע”מ – קרן השתלמות למהנדסים בע”מ ואח’ , פד”ע לא 449.

14. משמצאתי כי אני מוסמך להפעיל את שיקול דעתי וכי אף מוצדק לעשות כן ולהפחית את פיצוי ההלנה – הרי שבמסגרת הפעלת שיקול הדעת, דעתי היא כי נכון להפחית את פיצוי ההלנה ולהעמידו על שיעור הריבית בשל איחור בהעברת כספים מהמערכת הבנקאית שמפרסם החשב הכללי של מדינת ישראל (ראו תקנה 22 לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל), התשכ”ד-1964) (שיעור זה ייקרא להלן : “ריבית חשב“).

 

לסיכום 

 

15. אשר על כן, דעתי היא שיש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 50,509 ₪ בצירוף ריבית חשב מהמועד שבו היה על הנתבעת להעביר את חלקי הסכום האמור אל התובעת ועד התשלום בפועל.

16. משהסכימו ב”כ הצדדים שיינתן פסק דין המקבל את התביעה, ומשעל פי האמור בכתב התביעה סכום החוב נכון ליום 15/3/04 עומד על סך 53,012 ₪  אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 53,012 ₪, בצירוף ריבית חשב שתחושב מיום 16/3/04 ועד התשלום בפועל. 

17. על הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 58 ₪. 

התובעת זכאית להשבת סך 447 ₪ מהאגרה ששולמה.

18. בנוסף לכך, על הנתבעת לשלם לתובעת שכ”ט עו”ד בסך 5,500 ₪ בתוספת מע”מ, אשר יישאו הפרשי הצמדה וריבית מיום 16/3/06, אם לא ישולמו קודם לכן. 

19. כל אחד מהצדדים זכאי לערער על פסק דין זה, בבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מיום שפסק הדין יומצא לו. 

 

 

 

ניתן היום, י”ד בשבט תשס”ו, 12 בפברואר 2006, בהעדר הצדדים. 

 

 

חיים ארמון – שופט

ענבל