מנחם בורשטיין נגד רחל ברכה

בתי המשפט

בית משפט מחוזי תל אביב-יפו פשר 001679/02

בשא 11487/05

בפני: כב’ השופטת אלשיך ורדה – סגנית נשיא

המערער: מנחם בורשטיין

ע”י ב”כ עו”ד גלעד בכר ואח’

– – נ ג ד – –

המשיבים: 1.  עו”ד רחל ברכה

בתפקידה כמפרקת חברת מתן נגב שרימפס בע”מ

2.  כונס הנכסים הרשמי

ע”י ב”כ עו”ד אילון בריל

החלטה

עסקינן בערעורו של מר מנחם בורשטיין (להלן: “המערער”) על הכרעת המנהלת המיוחדת לחברת מתן נגד שרימפס בע”מ – בפירוק (להלן: “המנהלת המיוחדת” ו-“החברה”, בהתאמה), בה נדחתה רובה של תביעת החוב אשר הוגשה מטעם המערער בסך 1,101.142 ₪.

העובדות הצריכות לעניין וטענות הצדדים בקצירת האומר;

1. המערער, הוא מייסד החברה, שימש כמנכ”ל החל מחודש מרץ 1999 ועד למתן צו הפירוק ביום 19/3/2003. תביעת החוב אשר הגיש המערער נובעת ברובה מחוב שכר עבודה הנטען על ידו. החל מיום 1/1/2001, חדלה החברה מלשלם את משכורתו, וזאת עקב חילוקי דעות אשר התגלעו בין בעלי המניות.

2. לטענת המערער, נקבע שכרו לסך של 33,000 ₪ ברוטו, וזאת בהתאם להחלטתו של דירקטוריון החברה מיום 23/6/2000. על סמך גובה שכר זה הגיש המערער את תביעת החוב אשר נחלקת לשלושה רכיבים:

א.סך כולל של 910,800 ₪ בגין שכר עבור 27.6 חודשי עבודה.

ב.סך של 87,000 ₪ בגין פדיון ימי חופשה.

ג.סך של 103,342 ₪ בגין פיצויי פיטורין.

3. המנהלת המיוחדת דחתה את מרבית תביעת החוב, וזאת לאור תלושי השכר אותם הגיש המערער, המגיעים לכדי סך של 12,000 של ברוטו מדי חודש בלבד. המנהלת המיוחדת סברה כי למעט אותה החלטת דירקטוריון, לא צרף המערער כל אסמכתא המעידה כי השכר אשר שולם לו בפועל, עובר לשנת 2001, הגיע לכדי סכום של 33,000 ₪. אשר על כן, אישרה המנהלת המיוחדת סכום של 205,200 ₪ בלבד, המתבסס על חישוב השכר נטו. כמו כן, דחתה המנהלת המיוחדת את תביעתו של המערער בעניין פיצויי הפיטורין ופדיון ימי החופשה.

4. אשר לסוגיית שכר העבודה, טוען המערער כי חישובה של המנהלת המיוחדת מתעלם מהחלטת הדירקטוריון וזאת לטענתו, ללא כל נימוק משכנע. עוד טוען המערער כי שגתה המנהלת המיוחדת, עת חישבה את חוב החברה למערער לפי סכומי שכר “נטו”, שכן לא הוכח כי החברה העבירה את מלוא הניכויים לרשויות המס. לבסוף טוען המערער כי החוב שאושר על ידי מנהלת המיוחדת חושב תוך התעלמות מהשכר המגיע למערער בגין חלקו היחסי של חודש מרץ 2003, עובר למתן צו הפירוק.

עוד טוען המערער כי המנהלת המיוחדת התעלמה משני הרכיבים הנוספים של תביעת החוב, קרי התביעה לפדיון ימי החופשה, והתביעה לפיצויי הפיטורין.

לבסוף מבקש המערער לקבוע כי דיני הקדימות חלים על הדיבידנד לו הוא זכאי. זאת, בניגוד לדעתה של המנהלת המיוחדת אשר סברה כי מששולמה למערער גמלת המל”ל בסך 70,000 ₪, הרי שיש בה כדי להוות דיבידנד בדין קדימה, וכי אין להורות קדימות על הסכומים אשר נפסקו לו בתביעת החוב.

5. לטענת המנהלת המיוחדת, לא טרח המערער לצרף כל תימוכין לעובדות המפורטות בערעורו. כך לגבי טענות המערער בדבר שכר מבוקש בסך 33,000 לחודש, וכך לגבי טענתו בדבר תשלום השכר לפי גובה ברוטו. בעניין האחרון מציינת המנהלת המיוחדת כי שומה על המערער, אשר עבד כמנהלה של החברה, ואף היה בעל עניין בה, לדעת האם החברה שילמה ניכויים משכרו למס הכנסה.

אשר לסוגיות הפיצויים ופדיון ימי החופשה, טוענת המנהלת המיוחדת כי ממכלול הנתונים אשר היו מונחים בפניה, עת הכריעה בתביעת החוב, עולה כי חוזה העבודה של המערער מול החברה התייחס לתשלום כולל עבור תקופה קצובה אשר הסתיימה. 

על כן סבורה המנהלת המיוחדת כי אין המערער זכאי לפיצויים ו/או לפדיון ימי חופשה.

שכר העבודה;

6. לאחר שעיינתי בערעור על נימוקיו וצרופותיו, סבורה אני כי הדין עם המנהלת המיוחדת, וזאת בכל הקשור לסוגיית שכר העבודה. אכן, המערער לא הניח כל אסמכתא ממשית לפיה קיבל בפועל שכר חודשי בסך 33,000 ₪.

זאת ואף זאת; עיון מדוקדק בהסכם העבודה מחודש מרץ 1999, מלמד כי תקופת העסקתו של המערער לפי ההסכם, תחילתה ביום 1/3/1999 וסיומה ביום 31/3/2000, עובר למועדים אשר בגינם הוגשה תביעת חובו של המערער.

אשר להחלטת הדירקטוריון מיום 23/6/2000 בה אושר תשלום שכר חודשי בסך 33,000 ₪, הרי שבנוסף לאמור לעיל, אומר כי החלטה זו הינה “בעייתית” בלשון המעטה. וזאת מדוע? בהחלטת הדירקטוריון עליה מטיל המערער את כל יהבו, היה המערער צד בשבתו כדירקטור בחברה. ודוק; המערער עצמו חתום על החלטת דירקטוריון זו, בה מתייחס סעיף 1 לסוגיית שכרו, וזאת בניגוד להוראת סעיף 278 לחוק החברות אוסיף כי לא צורפה כל אסמכתא בדבר אישור שכרו של המערער על ידי אסיפת בעלי המניות, ובנסיבות אלו, אין המבקש עומד בהוראות הקוגנטיות הקבועות בסעיפים 270(3) ו- 273 לחוק החברות לעניין העסקת דירקטורים בחברה וקביעת שכר טרחתם.

אוסיף עוד; צודק ב”כ הכנ”ר אשר העלה תמיהותיו באשר למבוקש בתביעת החוב אל מול התנהלותו של המערער עובר לפירוק החברה. אכן, אין זה ברור כיצד ומדוע ניאות המערער להמשיך ולעבוד במשך תקופה בת למעלה משנתיים, מבלי שקיבל שכר עבור עבודתו, ואילו לאחר שניתן צו הפירוק לחברה, מבקש הוא להצטרף אל יתר הנושים ולתבוע את מלוא החוב.

לאור האמור לעיל, סבורה אני כי בצדק חישבה המנהלת המיוחדת את גובה החוב המאושר בהתאם לתלושי השכר שהונחו בפניה, ועל כן דין הערעור בעניין זה להידחות.

חישוב השכר נטו;

7. עם זאת, סבורה אני כי בסוגיית אופן חישוב השכר, הצדק עם המערער. בכל הקשור בתביעת חוב אשר מגיש עובד, משמש בעל התפקיד בתור “רשות משפה”, המעניקה לעובד פיצוי על-פי דין בגין חובו שאבד. במצב דברים זה, עת הכריעה המנהלת המיוחדת בתביעת החוב, היה עליה לאשר שכר ברוטו. רק בעת חלוקת הדיבידנד על המנהלת המיוחדת לנכות אחוז מקסימלי מהשכר המשולם כדיבידנד, (ואף זאת בלבד שלא יומצאו אישורים מטעם רשויות המס בדבר פטור מניכוי מס).

תקופת ההעסקה;

8. צודק המערער בטענתו כי יש לאשר את חובו עד למועד מתן צו הפירוק מבלי להחסיר ולו יום. בעניין זה אוסיף כי ככל שאכן הועסק המערער על ידי המנהלת המיוחדת, בשבועות שלאחר מתן צו הפירוק ועד ליום 18/4/2003, הרי שבאשר לתקופה זו יש לשלם שכר המערער כהוצאות פירוק.

פיצויי פיטורין ופדיון ימי החופשה;

9. לא מצאתי בתגובתה של המנהלת המיוחדת טעם מדוע לא שולמו למערער פיצויי הפיטורין ופדיון ימי החופשה. ואף מעיון בחוזה העסקתו של המערער לא הבינותי כיצד הגיעה המנהלת המיוחדת לכלל מסקנה כי העסקתו של המערער היתה קצובה בזמן מלכתחילה.

אשר על כן, סבורה אני כי דין הערעור להתקבל אף בסוגיה זו, ובכפוף לכך שחישוב פיצויי הפיטורין ופדיון ימי החופשה יעשה על פי שכר העבודה אשר אושר על ידי המנהלת המיוחדת, ולא לפי גובה השכר לו טוען המערער.

דיני קדימות;

10. גם בסוגיה זו הדין עם המערער. הסכום אשר שולם למערער מאת המל”ל אינו אלא גמלת הפירוק לה היה המערער זכאי, אולם אין לראות בה דיבידנד בדין קדימה. ודוק; אין בתשלום גמלת המל”ל כדי לאיין תשלום דיבידנד במקרה דנא, וראה לעניין זה סעיף 192 לחוק הביטוח הלאומי:

” 192(א) שילם המוסד גמלה לפי פרק זה, יעברו זכויותיו של הזכאי לה למוסד לצורף גבייתה מהמפרק, ואולם –

(1) אם עלה סכום חוב שכר העבודה ופיצויי הפיטורים המגיע לעובד ממעבידו על הסכום המרבי של הגמלה האמור בסעיף 183 (להפרש האמור ייקרא להלן בסעיף זה – יתרת החוב), יעברו למוסד זכויותיו של העובד בדין קדימה רק לגבי הסכום שבו עולה הסכום המרבי של דין הקדימה על יתרת החוב;” 

אשר על כן זכאי המערער לדיבידנד בדין קדימה, בהתאם להוראות פקודת החברות.

סוף דבר;

11.בכל הקשור לגובה שכרו של המערער דין הערעור להידחות. עם זאת, יתר עתירותיו של מערער מתקבלות. בנסיבות העניים, ומכיוון שהערעור התקבל באופן חלקי אינני מוצאת מקום ליתן צו להוצאות.

המזכירות תודיע לצדדים על המצא ההחלטה לרשותם החל מהיום.

היום כ”ט באב, תשס”ו (23 באוגוסט 2006) בהעדר הצדדים.

_______________

אלשיך ורדה, שופטת

סגנית נשיא